"חי בסרט", ביקורת
"חי בסרט"/"אמן האסונות". האם סרט גרוע יכול להיות יצירת מופת?
טבלת המבקרים החדשה של ישראל, 9.2.2018
שלושה סרטים חדשים נכנסו השבוע לטבלה, שלושתם מבוססים על סיפורים אמיתיים ועל אנשים אמיתיים שהיו כולם מפורסמים או ידועים לשמצה לרגע. שניים מהסרטים עוסקים בתעשיית הקולנוע וקללותיה. ממש פסטיבל ביוגרפיות קולנועיות אד-הוק. "אני, טוניה" הוא הסרט על טוניה הרדינג, מחליקה אמנותית על הקרח שזממה לתקוף את המתחרה העיקרית שלה כדי להעיף אותה מאולימפיאדת החורף; "חי בסרט" ("The Diasater Artist" במקור) הוא סיפורו של הסרט הגרוע ביותר בכל הזמנים (בהנחה שאתם שוכחים מקיומו של "אד ווד" של טים ברטון); "כוכבים חיים לנצח" הוא סיפור אהבתה של כוכבת קולנוע מבוגרת עם המאהב המאוד צעיר שלה.
דיברתי על "אני, טוניה" (כולל שלושה שירים מהפסקול) ועל "חי בסרט" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן
"חי בסרט" ו"אני, טוניה" צמודים מאוד זה לזה בטבלה אבל מעניין לעקוב אחרי התפלגות הציונים ביניהם, ברוב המקרים מבקר/ת שאהב/ה את האחד אהב/ה קצת פחות את השני.
"חי בסרט" הוא הסרט הראשון שמופץ על ידי חברת הפצה חדשה בשם טוליפ, שהיא כעת בעלת הזיכיון להפצת סרטי אולפני וורנר בישראל. הסרט הבא שלהם יהיה בסוף מרץ, "שחקן מספר אחת" של סטיבן ספילברג.
יצאו מהטבלה: "העדות", "על גוף ונפש", "מלחמת הכוכבים, אחרוני הג'דיי", "פרדיננד" ו"מכתוב", הסרט הכי ותיק בטבלה (חמישה חודשים) והלהיט הישראלי הכי גדול של השנה החולפת עם כ-600,000 כרטיסים.
"אני, טוניה", ביקורת
"אני, טוניה". מרגו רובי, בהופעה נפלאה, הופכת את טוניה הרדינג לג'וקר שמחבל בחלום האמריקאי
"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים", טריילר
"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים". הרפתקאות האן סולו הצעיר
אני יכול למנות רשימה ארוכה של סיבות למה לעשות סרט על האן סולו הצעיר הוא רעיון רע מאוד, ואני חש ש-100 אחוז מבני השנתון שלי מרגישים כמוני. הטריילר הראשון ל"סולו", סרט הסולו של האן סולו, גרם להפרעה חמור ב-force. זה כמו לשמוע מיליוני אנשים נאנחים באכזבה בבת אחת. אני רק מתחנן שלא נראה איך האן סולו עשה את מסלול קסל ב-12 פרסק, תשאירו משהו למיתולוגיה בעל פה. כלומר, הסרט הזה לא מיועד לנו, חסידי "מלחמת הכוכבים".
אז למה בכל זאת אלך לראות אותו? continue reading…
כותרות היממה: גיירמו דל טורו הבטיח לעצמו אוסקר; הסופרבול חשף את "משימה בלתי אפשרית 6", "עולם היורה 2", ועוד
"משימה בלתי אפשרית 6". טום קרוז שובר קרסול
טבלת המבקרים החדשה של ישראל, 1.2.2018
שלושה סרטים חדשים נכנסו לטבלה, שלושתם נמשכים בין שעתיים ועשר דקות לשעתיים ועשרים. "חוטים נסתרים" (המועמד לששה פרסי אוסקר כולל לסרט הטוב ביותר ולבימוי) הוא דרמה בריטית איטית, "אהבה חסרה" (המועמד לאוסקר הזר) הוא סרט רוסי איטי. שניהם סרטים מאת שניים מהמאסטרים הקולנועיים הגדולים של ימינו. "12 לוחמים" בוא סרט מלחמה אמריקאי.
שימו לב לקרב יצירות המופת בצמרת הטבלה: "שלושה שלטים" מחזיק חמישה ציוני חמישה כוכבים, "חוטים נסתרים" עם ארבעה.
שימו לב לדו-קרב הרוסי במקומות 8 ו-9: שני להיטי הארט-האוס הגדולים של רוסיה השנה עם למעלה ממיליון צופים במולדתם – "אהבה חסרה" ו"הפרעה בקצב הלב". שניהם סרטים על בני זוג שלא מפסיקים לריב.
דיברתי על "חוטים נסתרים" (כולל הפסקול של ג'וני גרינווד) וגם על הסרט של נטפליקס "A Futile and Stupid Gesture" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן
יצאו מהטבלה: "סה לה וי", "קוקו".
גיירמו דל טורו כנראה יזכה השנה באוסקר, אבל "צורת המים" הוא סרט בעייתי
"צורת המים". דימויים חוזרים של גיהנום ושדים
"צורת המים" של גיירמו דל טורו מוביל את המועמדויות לאוסקר עם 13 קטגוריות, ואחרי הזכייה בפרס גילדת המפיקים הוא נחשב על ידי רבים כמועמד המוביל לזכייה באוסקר לסרט הטוב ביותר. מצד אחד, זה נפלא – אחרי הזכיות באוסקר של אלפונסו קוארון ואלחנדרו גןנסלס איניאריטו, רק הגיוני שגם החבר השלישי במחתרת המקסיקנית של הוליווד יקבל את רגע ההכרה האולטימטיבי שלו. מצד שני: יש לי לא מעט בעיות עם "צורת המים". הוא סרט יפה עם רגעים נהדרים, והמחשבה שסרט מפלצות יזכה באוסקר נעימה לי, אבל גם יש בו משהו פשטני ובנאלי, שהופך אותו למהנה, אבל לא מספיק משמעותי כדי לזכות בכבוד הגדול ביותר שהוליווד מעניקה.
הסרט ייצא בישראל בעוד שבועיים, והרגע הזה – שבו דל טורו מוביל במירוץ לאוסקר – הוא הזדמנות טובה לסקור את הקריירה שלו, ואיך היא מתנקזת יפה ל"צורת המים".
הרימייק האמריקאי של "הגננת" זכה בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדאנס (ועוד פרסים וכותרות)
שניים מסרטי סאנדאנס 2018. מימין: לורה דרן ב"המעשייה". משמאל: מגי ג'ילנהול ב"הגננת"
השבוע לפני שלוש שנים הופץ בארץ "הגננת", סרטו העלילתי הארוך השני של נדב לפיד. בביקורת שלי עליו כתבתי כך:
כדי להבין את הבחירות הצורניות של לפיד, כדאי לדמיין איך היה נראה הסרט הזה אם היה מפיק אמריקאי קונה את זכויותיו להפקת רימייק. בתחילת הסרט אנחנו רואים את הילד נכנס למעין טראנס – הוא צועד הלוך ושוב, כמו באופן אוטומטי, ברגע שמוחו מייצר שיר אותו הוא פולט כמעט בלי מודעות, וכשם שזה יוצא כך זה נעלם, הילד לא יודע לחזור על שיריו לאחר מכן. בסרט אמריקאי זה יהיה תחילתו של סיפור רפאים. ישות על טבעית השתלטה על גופו של הילד וכופה עליו שירה. בידיו של לפיד זו אכן קללה שאחזה בילד, אבל זו קללת השירה. אמנות שאיש סביבו לא מבין (כולל רוב צופי הסרט). הגננת מבינה שהילד מדבר שירה, עבור אביו זה כמו ג׳יבריש, טיק שהילד צריך ללמוד להיגמל ממנו. רימייק אמריקאי, אם יעשה, יהפוך את סוף הסרט, לדרמת מתח מורטת עצבים. או לסרט מסע/מנוסה בסגנון טרנס מאליק.
אז מתברר שבאמת עשו לו רימייק אמריקאי. אסנת הנדלסמן-קרן וטליה קליינהנדלר, המפיקות המקוריות של הסרט, חברו לטרודי סטיילר (אשתו של סטינג והמפיקה של "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים") ולמגי ג'ילנהול, כמפיקה וכשחקנית, גייסו את הבמאית שרה קולנג'לו ויצרו הפקה אמריקאית כל-נשית לסרטו של לפיד. אין לי מושג במה הרימייק האמריקאי דומה ושונה מהמקור של לפיד ועד כמה פנו יוצרותיו לעבר השימוש מוסכמות ז'אנריות אבל משעשע אותי שהתרחיש הזה היה לי הגיוני עוד לפני שהוא באמת נראה לי הגיוני.
הסרט הוקרן השבוע בבכורה עולמית בפסטיבל סאנדאנס שננעל הבוקר, ובטקס הפרסים זכתה קולנג'לו בפרס הבימוי.
תגובות אחרונות