מתוך ״הלי״ של אמט אסקלנטה. השבוע בשדרות

פסטיבל קולנוע דרום בהפקת המחלקה לקולנוע של מכללת ספיר נפתח הערב בסינמטק שדרות (ועוד אולמות בסביבה, כל הפרטים כאן). את פירוט התוכנייה והרגעים המסקרנים ביותר מתוכה פרסמנו כבר כאן, ועכשיו נתמקד במה שהם בעיניי שניים מהתוכניות הכי מסעירות והאורחים הכי מעניינים שיגיעו לפסטיבל: הבמאי המקסיקני אמט אסקלנטה והבמאי הארגנטינאי ליסנדרו אלונסו. אסקלנטה הוא המוכר יותר מבין השניים, בזכות העובדה שהוא כבר זכה פעמיים בפרס הבימוי בפסטיבל בכיר: בפסטיבל קאן על סרטו ״הלי״ ובפסטיבל ונציה האחרון על סרטו החדש, ״האיזור הפראי״ (אותו תוכלו לראות גם בפסטיבל ירושלים הקרוב בשם ״הפרא״). אסקלנטה משך תשומת לב ממש מרגעיו הראשונים כבמאי, כשהתקבל למסגרת מבט מסוים בקאן עם סרט הביכורים שלו, ״דם״ (״סנגרה״), אותו הפיק קרלוס רייגדאס, בכיר במאי מקסיקו כיום (לפחות מבין אלה שלא עברו לעבוד בהוליווד ולזכות בה באוסקרים). אסקלנטה התחיל את דרכו כאסיסטנט בסרטו של רייגדאס, ״קרב בשמיים״, ומשם השניים התיידדו לרייגדאס הפך למעין מנטור שלו. רייגדאס, זוכרים זקני שדרות, היה כבר אורח פסטיבל קולנוע דרום לפני כמה שנים, כך שיש להניח שאסקלנטה כבר שמע על הפסטיבל הזה שמתקיים בעיירת ספר וחפש קולנוע שנמצא בשולי החברה ובשולי המיינסטרים ובשולי הציווליזציה. אחד הדברים שמסקרנים אותי בשבוע הקרוב, הוא לשמוע את השיחות של אסקלנטה עם אפרת כורם וארז פרי, אנשי הפסטיבל ומורים במכללת ספיר, וההבנה איך הקולנוע שלו רלוונטי למדינה כמו ישראל בכלל, ולתושבי ישובי הדרום ותלמידי ספיר בפרט.

continue reading…

שלושה סרטים חדשים נכנסו השבוע לטבלה, שלושתם סרטים אמריקאים שמגיעים מפסטיבלי קולנוע: ״הפנים האחרונות״ של שון פן זכה לביקורות איומות בפסטיבל קאן לפני שנה וזוכה אצלנו לקונסנזוס נדיר שמציב אותו כסרט עם הציון הממוצע הנמוך ביותר בשנתיים האחרונות. ״חיבור פשוט״ הוא סרט חמוד ומשפחתי שהוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדאנס והפך בשבועות האחרונים לסרט העצמאי הכי מצליח השנה באמריקה. ו״המעגל״, מותחן הייטק, שהוקרן בפסטיבל טרייבקה האחרון מול תגובות פושרות. בקיצור, שבוע משעמם מאוד. מצד שני, ״וונדר וומן״ מלקט עוד ציונים ומצבו בטבלה משתדרג באופן פלאי כשהוא עולה מהמקום החמישי אל המקום השני. שני סרטי ז׳אנר במקומות הראשונים. ואגב, למטרות שעשוע בלבד גללו מטה כדי לראות מה הסרט במקום השמיני.

יצא מהטבלה: ״נרודה״, ״7 דקות אחרי חצות״ (אחרי שלושה שבועות).

continue reading…

״אל תשכחי אותי״. במאי: רם נהרי. שחקן ותסריטאי: ניתאי גבירץ

התחרות כבר מכילה כמה להיטים: ״החטאים״ של אבי נשר הוצג בבתי הקולנוע בדצמבר והביא 200,000 צופים. ״לא פה, לא שם״ – שאני צופה שהולך להיות אחד הסרטים הבולטים בתחרות, ולא אופתע כלל אם גם יהיה הזוכה – כבר הופץ בינואר והביא 100,000 צופים. ״בן גוריון, אפילוג״, בתחרות התיעודית, ירד ממש השבוע מהקרנות מסחריות בהן מכר 25,000 כרטיסים. שלושת הסרטים האלה הם גם ההצלחות היחידות עד כה של הקולנוע הישראלי השנה. שאר הסרטים הישראליים שהוצגו בבתי הקולנוע ב-2017 היו מתחרות האקדמיה של השנה שעברה, ואף אחד מהם לא ממש הצליח אצל הקהל.

continue reading…

מתוך ״פארגו״, סדרת הטלוויזיה. מחשבה מעוררת הזדהות, אבל בעלת פוטנציאל מסוכן

קרה לכם פעם שראיתם סרט ולא הבנתם למה כולם כל כך התלהבו ממנו? ברור. זה חלק בלתי נפרד מהחיים המודרניים תחת מבול עצום של דעות. דעות של אחרים, שאנחנו אמורים איכשהו למצוא את עצמנו מזדהים ומסכימים לפחות עם חלק מהן. אבל מה אם לא? מה אם אנחנו קוראים את הדעות האלה, שהן תמיד נחרצות ופסקניות, ולא מזדהים עם אף אחת מהן? לא עם השליליות ולא עם החיוביות? בין אם זה בענייני סרטים, הצגות, טלוויזיה, מוזיקה או אפילו פוליטיקה וחברה? מה אם אנחנו פתאום מבינים שבעולם של ״בעד״ ו״נגד״, ״טוב״ ו״רע״ אנחנו חושבים לא ככה ולא ככה, אלא באמצע, או קצת הצידה?

נישאר עם קולנוע. אחת לכמה זמן מגיע הסרט שכולם מדברים עליו, ואז אחרי שנדמה שכולם כבר ראו אותו אתם הולכים לראות אותו גם, להבין ״על מה כל הרעש״ ואז התגובה הבלתי נמנעת היא ״זה הכל?״. שתי מילים שמביעות אכזבה עצומה. וגם אם חיבבתם את הסרט אז זה כמעט תמיד יהיה ״נחמד… אבל ציפיתי ליותר״.

continue reading…

בשני סופי השבוע האחרונים (השבוע ובשבוע שעבר) עלו בארץ שבעה סרטים, אבל רק שניים מהם הצליחו להביא אליהם יותר משלושה מבקרים כדי לאפשר להם להיכנס לטבלת המבקרים. ובינתיים באמריקה, שם הם כנראה עוקבים אחרי שיטות העבודה של המפיצים הישראליים ומתחילים לתהות האם הקרנות מוקדמות לתקשורת בעצם פוגעות בסרטים שלהם, והאם הציון הממוצע ב״רוטן טומייטוס״ הפך למקדם או בולם המכירות הכי גדול בעולם, ואיך להתמודד עם זה. הנה כך: פשוט לא להראות את הסרטים למבקרים וברוב המקרים הסרטים ממילא לא יעניינו אותם כדי ללכת לראות אותם לבד. וכך, יש לנו בתום שבועיים רק שני סרטים חדשים בטבלה: ״שודדי הקריביים 5״ ו״וונדר וומן 1״.

יצאו מהטבלה: ״בן גוריון, אפילוג״, ״3 דורות״ (אחרי שבועיים), ״פטרסון״, ״העיר האבודה z״.

continue reading…

״וונדר וומן״ (מתוך הטריילר)

״וונדר וומן״ יוצא היום רשמית בארץ. בסינמה סיטי גלילות, למשל, הוא משובץ היום ל-22 הקרנות (רגילות, תלת מימדיות ו-vip). וכן, אנחנו מתעלמים מכמה ממגרעות הסרט ומתמקדים ברגעיו הטובים ובעיקר מתמסרים לקדחת גל גדות, שהסרט הזה הוא אינסטנט קראש עולמי עליה, ובצדק מוחלט. ביקורת על ״וונדר וומן״ תמצאו כאן. יש גם את הפודקאסט שלי על ״וונדר וומן״ (ונושאים נוספים), כולל קטעים מפסקול הסרט והתחזית שלי איך הסרט יתקבל בישראל. ראיון ישן שלי עם הבמאית, פאטי ג׳נקינס, שהיתה הכי רחוקה מסוג כזה של סרטים, תמצאו כאן. ואפילו סיפור אישי מלפני חמש שנים שקשור לגל גדות, ולפעם הראשונה שממש התלהבתי והתפעלתי ממנה, תמצאו כאן.

את התגובות בפוסט הזה, או בביקורת, אני משאיר לכם. אחרי שתראו את הסרט, שתפו: איך היה? האם המבקרים קצת מפריזים? האם ההייפ הרס את הסרט? ומה חשבתם על גל גדות?

והנה שתי מחשבות נוספות שהיו לי לגבי הסרט:

continue reading…

GG is WW. גל גדות ב״וונדר וומן״. באה לשנות את העולם

דיברתי על ״וונדר וומן״ ועל האופן שבו אני מצפה שהסרט יתקבל בישראל, כולל קטעים מפסקול הסרט, בחצי השעה הראשונה של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. להאזנה לחצו על הנגן או הורידו כאן

תיקון: במהלך ההקלטה אמרתי כמה פעמים שהסרט מתרחש בשנת 1922. זו טעות. הוא מתרחש ב-1918.

continue reading…

פאטי ג׳נקינס מביימת את גל גדות על הסט של ״וונדר וומן״. שימו לב מה לובשת הבמאית ומה לובשת השחקנית

ביום חמישי יעלה בארץ ובכל העולם ״וונדר וומן״, סרט גיבורי-העל החדש של די.סי ואולפני וורנר. סרט שכבר מהקרדיטים שלו אתם מבינים שיש בו שתי הברקות: הראשונה, גל גדות בתפקיד הראשי, עם תפקיד שהחוצפה הישראלית מתאימה לו בול; והשניה, ליהוקה של פאטי ג׳נקינס לתפקיד הבמאית. אולפני וורנר, צ׳רלס רובן, המפיק, וזאק סניידר, המפיק האחראי, רצו מלכתחילה ש״וונדר וומן״ יהיה סרט שתביים במאית. הם פנו תחילה למישל מקלארן, שביימה כמה מהפרקים הבולטים של ״משחקי הכס״, והיא התחילה את העבודה אבל פרשה. אף פעם לא מסגירים למה במאים פורשים, למעט צירוף המילים ״חילוקי דעות יצירתיים״, אבל קל להניח שזה כמעט תמיד קשור בפער בין החזון של האולפן לחזון הבמאי/ת ולשאלה מי מקבל את ההחלטות הסופיות.

מי שביימה את הסרט לבסוף היא פאטי ג׳נקינס, שב-2003 ביימה את סרט הביכורים שלה, ״מונסטר״. הסרט העצמאי והמחוספס הזה העניק לשרליז תרון את האוסקר על משחקה בתור איילין וורונוס, הרוצחת הסדרתית הראשונה של אמריקה. מאז היא לא ביימה אף סרט קולנוע (אבל כמעט ביימה כמה), ועבדה בעיקר בטלוויזיה, בין השאר היא ביימה את הפיילוט לגרסה האמריקאית של ״The Killing״. שוב, מחוספס ואפלולי.

את ג׳נקינס פגשתי בפברואר 2004 בפסטיבל ברלין, לשם הגיעה אחרי שסרטה הפך לאחד הסרטים העצמאיים המצליחים והמדוברים ביותר בעולם. הראיון שלי איתה התפרסם ב״העיר״ שבועיים אחר כך, כמה ימים אחרי שתרון זכתה באוסקר. וכן, כפי שמיד תשימו לב, לא ממש התלהבתי מ״מונסטר״. אבל כשאני קורא את דבריה, 13 שנה אחרי, אני מזהה את תפיסת העולם שלה, והאופן שבו היא מתייחסת למערכת היחסים בין גברים ונשים, שבהחלט באים לידי ביטוי גם ב״וונדר וומן״. אז זו הזדמנות מצוינת לשלוף את הראיון מהארכיון, ולהבין בדיעבד למה וונדר וומן מתכוונת כשהיא אומרת ״אני מאמינה באהבה״:

continue reading…

״The Beguiled״ של סופיה קופולה. פרס לבמאית ופרס לניקול קידמן

פסטיבל קאן ננעל הערב אחרי עשרה ימים שבהם ישבתי בבית עם עיניים פעורות מהדיווחים שהגיעו משם (דיווחיו היומיים המעולים של אבנר שביט היו הדבר הכי קרוב ללהיות שם, מבלי להיות שם). מהדורת יום הולדת 70 של הפסטיבל היתה כמו מופע אול-סטארס, בתחרות ומחוצה לה. עזבו תחרות, הייתי רוצה לראות עכשיו את הסרטים החדשים של רוב השופטים של דקל הזהב: פדרו אלמודובר היה היו״ר ולצידו פאולו סורנטינו, פארק צ׳אן-ווק, מארן אדה, וויל סמית, גבריאל יארד וג׳סיקה צ׳סטיין (וגם אנייס ז׳אווי ופאן בינגבינג). עם צוות כזה אתם יודעים שקן לואץ׳ או האחים דארדן לא היו זוכים בדקל הזהב השנה והחיפוש היה אחר קולנוע פרוע, עכשווי אולי אפילו עתידי. ועל פי מה שאני קורא, נראה שאכן נמצא הסרט הזה עם ״The Square״ (״הכיכר״ או ״הריבוע״) של הבמאי השוודי רובן אוסטלנד (״כוח עליון״).

הנה רשימת הזוכים המלאה של כל התחרויות והמסגרות בקאן השנה:

continue reading…

היום לפני 40 שנה יצא באמריקה ״מלחמת הכוכבים״. לישראל הוא הגיע בערך שנה אחר כך ונעלם מהר מאוד מהמסכים

אני מקדיש את החצי שעה הראשונה של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה ל״מלחמת הכוכבים״, הביקורות, ההשפעות וההשפעה של ג׳ון וויליאמס לתוצאה הסופית. לחצו על הנגן או האזינו כאן

העולם יציין היום (חמישי) מלאת 40 שנה ליציאה המסחרית של ״מלחמת הכוכבים״, סרטו של ג׳ורג׳ לוקאס, שעד מהרה הפך לסרט הקופתי ביותר בכל הזמנים ועקף את ״מלתעות״, סרטו של חברו הטוב, סטיבן ספילברג שיצא שנתיים לפני כן.

אכן, כל מי שחי בארצות הברית ב-1977 יכול לציין היום מלאת 40 שנה לרגע שבו ״מלחמת הכוכבים״ נכנס לחייו. גם מי שחא ראה את הסרט ביום צאתו, בוודאי נחשף לתופעה התרבותית הזאת.

אבל אם הייתם, כמוני, בישראל באותה שנה, אז אין לכם סיבה אמיתית להצטרף לחגיגת ״מלחמת הכוכבים״ היום. כראוי למדינה שחיה בגלקסיה רחוקה, לפני המון המון שנים, ושהעולם הגיע אליה באיטיות מפתיעה, הסיפור הישראלי של ״מלחמת הכוכבים״ מתחיל רק שמונה חודשים אחר כך.

continue reading…