ריקי ג׳רווייס כתב, הפיק וביים את הסרט ״דיוויד ברנט, החיים בדרכים״. מעין ספין-אוף ל״המשרד״, שנוצר ב-2001
את הפוסט הזה מלווה פסקול מוזיקלי מתוך פודקאסט הקולנוע שלי ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן
אני מודה, בכל פעם שיש סרט תיעודי חדש על 9/11, אני שותה אותו בשקיקה. כל תמונה חדשה, כל סיפור חדש, כל אנקדוטה, אני לא שובע מזה, למשל הסרט החדש שעולה היום בערוץ ההיסטוריה.
אבל במלאת 15 שנה ל-11.9.2001, הנה שלוש שיטות לדבר על התאריך הזה מבלי להגיד ״מגדלי התאומים״.
חמישה סרטים חדשים נכנסו השבוע לטבלת המבקרים, ואני רואה על פי הציונים שרוב המבקרים חושבים שהם לא רעים בכלל (אם כי, יש גם מחלוקות). החמישה הם: ״שבוע ויום״, סרט הביכורים של אסף פולונסקי, שפותח את עונת פרסי אופיר שתהיה צפופה מאוד בסרטים ישראליים מוצלחים (בשבוע הבא יעלה ״סופת חול״). הביקורת שלנו על ״שבוע ויום״ נמצאת כאן; ״סאלי, נס על ההדסון״, סרטו של קלינט איסטווד עם טום הנקס ועם השם הנורא-ארוך בעברית שהיה ראוי לעשות לו פוליש; ״התפכחות״, עיבוד לספרו של פיליפ רות (בקרוב עיבוד נוסף לפיליפ רות בבימויו של יואן מגרגור); ״לא לנשום״, סרט אימה; ו״אומריקה״, סרט הודי על החלום האמריקאי של כפר קטן בהודו. אגב, רוב הסרטים ברשימה הזאת קצרים למדי ונעים סביב ה-90 דקות.
יצא מהטבלה: ״מייק ודייב מחפשים דייט״.
ליאור אשכנזי ב״נורמן״ של יוסף סידר. ריצ׳רד גיר מקבל את כל הביקורות
ביום ראשון הוקרן לראשונה סרטו החדש של יוסף סידר, ״נורמן״, בפסטיבל טלורייד, בשבוע הבא הוא יעבור לפסטיבל טורונטו. הפרויקט המסקרן הזה, קופרודוקציה אמריקאית-ישראלית עם ריצ׳רד גיר וליאור אשכנזי בתפקידים הראשיים, הריץ לא מעט מבקרים, בין השאר של ״וראייטי״ ושל ״הוליווד ריפורטר״ למחשביהם, והנה הביקורות הראשונות שלהם: טוד מקארתי ב״הוליווד ריפורטר״ מתלהב ופיטר דברוג׳ ב״וראייטי״ מחבב בלי סופרלטיבים. סקוט פאונדס, שהיה עד לא מזמן המבקר הראשי של ״וראייטי״, יצא מגדרו בטוויטר:
״לא כאן, לא שם״ של מייסלון חמוד. יגיע לחיפה מטורונטו וסן סבסטיאן
פסטיבל חיפה ה-32 ייפתח השנה ב-15 באוקטובר עד 24 באוקטובר (או: יומיים לפני סוכות ועד שמחת תורה), ואנחנו מתחילים לקבל זרם כותרות ראשון של התוכנית הישראלית, העלילתית והתיעודית, של הפסטיבל. הפסטיבל יציג בבכורות 12 סרטים עלילתיים, 13 סרטי תעודה ו-48 סרטים קצרים. ששה מהסרטים העלילתיים יוצגו בפסטיבל בבכורה עולמית. הנה שמות הסרטים (לפי סדר א׳-ב׳):
אנחנו מדביקים פערים השבוע, אחרי שבשבוע שעבר הטבלה יצאה לחופשה פריזאית קטנה. אז יש לנו סרט חדש מהשבוע, שני סרטים מהשבוע שעבר ועוד סרט אחד מלפני שלושה שבועות. נתחיל איתו: חברת החבאת הסרטים יונייטד קינג הוציאה ב-11.8 את ״באש ובמים״, סרטו של דיוויד מקנזי שהוקרן בפסטיבל קאן האחרון. לא התקיימו הקרנות לתקשורת, כי בשביל מה, אף אחד לא היה באמת אמור כנראה לדעת שהסרט הזה מוקרן בארץ. והסרט האיטי והאיכותי והמהורהר הזה, מעין טרנס מאליק פינת ארתור פן, בכלל לא הוקרן בשום מקום בתל אביב (זה סרט שהיה צריך להיות תפור על הסינמטק, לצד מחווה של ניאו-מערבונים נוספים מחמישים השנים האחרונות). אלא שבעודי בחו״ל פתאום התחילו הטפטופים. ראשון היה אוון גלייברמן ב״וראייטי״ שהכריז עליו בתור הסרט הטוב של הקיץ, ואז בהדרגה גם עמיתיי הישראליים התחילו לגלות אותו ולהבין שקברו כאן פנינה קולנועית וגרמו לי לצאת לחפש אותו מיד אחרי נחיתתי. כן, הביקורות גררמו לי לרצות לראות אותו. זה בדיוק מהסרטים שדווקא כן צריכים מבקרים כדי שהקהל ישים לב אליהם. בשלושת השבועות האלה הוא כבר די נעלם מהמסכים של כל מה שהוא לא סינמה סיטי, אז אם אתם בעניין של סרט בניחוח סבנטיזי, המפגיש בין ארט-האוס פסטיבלי ובין סרט ז׳אנר קלאסי, הזדרזו אליו. ולראייה, הוא מזנק הישר אל המקום הראשון השבוע, אחרי בשבוע השלישי שלו בבתי הקולנוע.
מצטרפים אליו שני סרטים ישראליים: ״פוטו פרג׳״ התיעודי ו״ירח בבית 12״ העלילתי. גם ״סטאר-טרק: אל האינסוף״ עלה בשבוע שעבר ונכנס השבוע.
ויש עדכון נוסף, הקשור במצבת כוח האדם של הטבלה: טבלת המבקרים מנפנפת לשלום עם דמעות בעיניים לנטליה ירמין, שנסעה ללמוד בניו יורק ועזבה את כתיבת הביקורות ב״אן.אר.ג׳י״ (שעדיין מיוצג בטבלה על ידי דני לרנר). את מקומה בטבלה תתפוס מהשבוע המבקרת הצעירה החביבה עלינו, נעמה רק, שכותבת ב״מאקו״, לצד תומר קמרלינג. שימו לב אליה.
יצאו מהטבלה: ״מוצאים את דורי״, ״החיים הסודיים של חיות המחמד״, ״מכסחות השדים״, ״האגדה של טרזן״ ו״העי״ג״.
הנה טבלתנו הפוסט-קיצית:
נועה קולר ורמה בורשטיין היום בפסטיבל ונציה. Source: Pascal Le Segretain/Getty Images Europe
פסטיבל טלורייד ייפתח מחר (שישי) למשך ארבעה ימים. אבל כמידי שנה אזכיר: הפסטיבל הקטנטן הזה, המתרחש על פסגת הר דלילת חמצן בקולורדו וששומר את התוכניה שלו בסוד עד הערב שלפני הפתיחה, הוא אחד ממקפצות האוסקר הכי אמינות, לפחות מאז ״נער החידות ממומבאי״. התקשורת האמריקאית זיהתה את זה, לכן רוב העיתונאים המתמקדים באוסקרים יהיו בסוף השבוע הקרוב בעיירה טלורייד ולא בפסטיבל ונציה היוקרתי והחשוב ממנו (שנפתח אמש). ביום שני, כשהפסטיבל ינעל וכל העיתונאים ואנשי התעשייה יעברו לפסטיבל טורונטו, שימו טוב-טוב לב לסרט שיזכה להכי הרבה סופרלטיבים, הסרט שכולם יתעלפו ממנו. את מקפצת הבאז של טלורייד מאוד קשה למחוק, ואת זה ראינו בשנה שעברה עם ״ספוטלייט״. הבכורות שלו בטלורייד ובטורונטו הפכו אותו למועמד מוביל לאוסקר, ולא משנה כמה ניסו, בסופו של דבר אף סרט אחר לא הצליח לעקוף אותו והוא אכן זכה. השנה יוצגו שם הסרטים החדשים של דמיאן שאזל, קלינט איסטווד, ארול מוריס, פרנסואה אוזון ואחרים (לרשימה המלאה).
ובטלורייד השנה, יש שני סרטים ישראליים: continue reading…
ג׳ין וויילדר + 1
ג׳ין וויילדר, אחד האנשים המצחיקים בתולדות הקולנוע, הלך אמש לעולמו בגיל 83, אחרי שנים שבהן היה חולה באלצהיימר. וויילדר כנראה מוכר לקהל הרחב בזכות שיתופי הפעולה שלו עם מל ברוקס יבדל״א: ״המפיקים״, ״פרנקנשטיין הצעיר״ ו״אוכפים לוהטים״. על ״המפיקים״ הוא היה מועמד לאוסקר כשחקן משנה, על ״פרנקנשטיין הצעיר״ הוא היה מועמד לאוסקר כשותף לתסריט. הוא גם ניסה לביים – לטעמי האישי לא בהצלחה גדולה – אבל הוא כן הצליח ליצור להיט אחד גדול למדי: ״האשה באדום״, שזכור בעיקר בזכות השיר של סטיבי וונדר, ״רק התקשרתי להגיד אני אוהב אותך״ (והופעתה של הדוגמנית קלי לה-ברוק), שזכה באוסקר, ובזכות העובדה שזה הסרט שבעקבותיו התחתן וויילדר עם בת זוגתו לסרט ולחיים, גילדה רדנר (שהלכה לעולמה ב-1989). וויילדר ורדנר שיחקו יחד בשלושה סרטים. לפני שהוא התגלה כקומיקאי, וויילדר זכור מתפקיד המשנה שלו ב״בוני וקלייד״.
יחד עם ברוקס, וויילדר יצר שתיים מהדמויות הכי זכורות שלו, זו של ליאו בלום מ״המפיקים״ ושל דוקטור פרונקסנטין מ״פרנקנשטיין הצעיר״. אני יכול להתחיל ולא להפסיק לצטט קטעים של וויילדר מתוך שני הסרטים האלה שהפכו אותו לאחד האנשים הכי מצחיקים בעולם (מה שהביא את מפיקי ״ווילי וונקה״ לבחור בו לככב במיוזיקל מ-1972, על פני פיטר סלרס, שהתחנן בפניהם שייתנו לו אותו).
אבל עם היוודע דבר מותו של וויילדר, הסצינה הראשונה שלט שקפצה לי לראש היא בעיניי אחת הסצינות הכי מצחיקות בתולדות הקולנוע, והיא לא מאת מל ברוקס אלא מאת וודי אלן. continue reading…
הפוסט הזה מגיע אליכם מגני לוקסמבורג, רגע לפני סיומה של חופשת הקיץ שלנו. אני משהה את רגעי החופשה האחרונים כי יש כאן משהו מעניין: הטריילר ל"אבינו" של מני יעיש מלמד אותנו כמה דברים שראויים לתשומת לב. האחד, הסרט משובץ להפצה ב-3.11. השני: הסרט מופץ בשיתוף פעולה נדיר מאוד בין חברת טרנספקס של מרק רוזנבאום (מפיק הסרט) ובין חברת יונייטד קינג של משה אדרי.
בעולם הז'ורנליסטי הרדוקטיבי שלי רוזנבאום ואדרי הם מתחרים גמורים. רוזנבאום כמעט ואף פעם לא מפיץ את סרטיו עם אדרי וכשזה מגיע להפצת סרטים ישראליים, הוא בעצם המתחרה העיקרי של יונייטד קינג. אבל כנראה שיש סרטים שמשכינים שלום בין מתחרים ו"אבינו" הוא כזה: סרט איכות שעשוי להלהיב גם את הקהל של סינמה סיטי. "אבינו" מועמד, יחד עם "סופת חול", ל-12 פרסי אופיר.
הנה הביקורת שלי על "אבינו" אחרי הקרנתו בפסטיבל קולנוע דרום.
הנה הטריילר:
בביקור הנוכחי בלונדון ראיתי את ״Groundhog Day, The Musical״ שהיה נפלא, ואת ״Wicked״ הוותיק, שרואים שפעם הוא היה לא רע בכלל (לפחות במערכה הראשונה שלו), כך שהטקסט הזה, שפורסם בתחילת החודש ב״ליברל״, בהחלט עדיין בתוקף: מה הקשר בין מוזיקלס וסרטי אקשן קיציים, ולמה השנה מחזות הזמר הבימתיים בישראל ניצחו את סרטי הקיץ.
״מלהולנד דרייב״ של דיוויד לינץ׳. מתברר שזה הסרט הכי טוב של המאה ה-21
יוצא האדם לחופשת משפחתית באירופה, לוקח איתו מחשב ואומר לעצמו ״ברור, בכל ערב אוכל לכתוב איזה פוסט על סרטים שראיתי, תערוכות שביקרתי, פוסטר שצילמתי, ומה לא״, ואיפה. אין זמן לכלום. וכך, בימים האחרונים ובימים הקרובים עד סוף החודש, הבלוג נע וינוע בעצלתיים של סוף הקיץ (שלוהט גם בפריז, אבל בלי הלחות, או המזגנים). ובכל זאת, כמה כותרות מעניינות הצטברו בימים האחרונים, שראויים לתשומת לב:
תגובות אחרונות