1.
אז יש לנו מסוף השבוע את "רוקי" ואת "בובי". אבל אין לנו עדיין את ריקי בובי הגנוז. אתם יכולים לצפות בו כאן, בעיקר בשביל התפקיד השני הכי מצחיק השנה של סשה ברון כהן, ששובר לוויל פארל את היד דקה אחרי שהוא נכנס לסרט.

2.
התוכנייה של פסטיבל ברלין הושלמה. יש סרטים חדשים של פרנסואה אוזון ושל האחים טאביאני, בכורה ל"300" של פרנק מילר ומחווה לארתור פן, אבל הכי חשוב מנקודת מבט מקומית: יש נציגות ישראלית בכל סקציה של הפסטיבל. בתחרות: "בופור" של יוסף סידר והיאם עבאס שופטת. בפנורמה: "הבועה" של איתן פוקס ואודי אלוני שופט. בג'נריישן (מה שהיה בעבר מוכר כפסטיבל סרטי הילדים של ברלין): "סיפור חצי רוסי" של איתן ענר, "אדמה משוגעת" של דרור שאול והסרט הקצר "קאמפינג" של דנה בלנקשטיין מסם שפיגל. בפורום: "פוטוסי" של רון חביליו.

3.
חלק מכם אולי זוכרים: ביוני שעבר טסתי לראיין בגרמניה את דפש מוד רגע לפני הופעתם בישראל. הם, כזכור, מעולם לא הגיעו ארצה. באותה הזדמנות ניהלתי שיחה גם עם דניאל מילר, מנהל חברת התקליטים מיוט, האיש שגילה את דפש מוד והיה המפיק המוזיקלי שלהם בחמשת אלבומיהם הראשונים. הוא, מבחינתי, הדפש החמישי (או הרביעי כרגע, כשמדובר בשלישייה). שאלתי אותו אז מה יהיו התגליות הבאות שלו. והוא אמר לי לחכות לבחור שמקליט תחת השם Maps. חיכיתי. והנה יוצא השבוע ה-EP השני שלו, לפני אלבום הבכורה שייצא בקיץ. אכן חומר משובח. הנה הסינגל Don't Fear שיצא בסתיו. זה לא רק יפה, זה אפילו יפה יפה.

4.
מישהו כאן זוכר את רצועת הקומיקס "יתומי הסערה" של רון זיסנבך שהתפרסמה במשך תקופה ב"גלריה" של "הארץ" בכל יום חמישי? ובכן, הנה "יתומי הסערה" בגרסת האנימציה. בפרק הראשון מתארחים מוחסן וסמירה מחמלבף.

5.
שרה סילברמן, היהודייה שאני הכי מעריץ בעולם, נמצאת על השער של "וילג' וויס" השבוע, לכבוד הסדרה החדשה שלה, שעולה ביום חמישי ב"קומדי סנטרל". מייקל מאסטו מראיין אותה. באותו עמוד יש גם פודקאסט עם מאסטו על הראיון. ובבלוגים של העיתון יש פסטיבל יו-טובי של סילברמן.

6.
את הידיעה הזאת גיליתי רק היום (ויה גרין-סינה): לפני חמישה ימים מת פר ראבן, המלחין של ריינר ורנר פאסבינדר ומי שעבד עם וונג קאר וואי על "2046" ו"סיפורי ארוס" (שישודר בסוף השבוע הבא בהוט). הוא היה בן 66.

7.
ולכל מי ששואל על פינת הקולנוע שלי בתוכנית הבוקר של קשת: למרות מה שפורסם, נכון לעכשיו הסכמתי להגיש ארבע פינות בלבד במהלך חודש פברואר, כספירה לאחור לקראת האוסקרים. האם אמשיך את הפינה גם אחרי האוסקרים? כרגע לא ברור בכלל.

מסכן לב לבייב, אין לו מה לראות עכשיו בקולנוע

כשאתה מיליארדר שהמגזין "פורבס" מעריך את הונו בשני מיליארד דולר, ועיקר הכנסותיך מגיע מיהלומים ומקניונים, איזה סרטים יהיו בראש רשימת הצפייה שלך? "יהלומים לנצח"? "גרנד קניון"? לב לבייב, טייקון היהלומים הישראלי, הוא חב"דניק אדוק, כך שאני בספק אם הוא בכלל רואה סרטים, אבל אני גם די בטוח שאילו הוא היה חובב קולנוע מושבע הוא לא היה מוצא עכשיו סרט שימצא חן בעיניו. קודם כל, בגלל "בוראט". לבייב, על פי כתבת השער שהתפרסמה עליו ב"פורבס" ב-2003, הוא יליד אוזבקיסטן וחבר טוב של נשיא קזחסטן. אז "בוראט" בטח לא ימצא חן בעיניו. ועכשיו מגיע "לגעת ביהלום", שבטח עושה לכל העוסקים בסחר ביהלומים עיקצוצים לא נעימים בכל הגוף. אם כי לבייב יכול גם לחייך לעצמו בסיפוק למראה הסרט. הסרט עוסק בניסיון להפליל את סינדיקט היהלומים הגדול בעולם בכך שהוא קונה יהלומי דם, יהלומים מאזורי סכסוך. לתאגיד בסרט יש שם מומצא, אבל סינדיקט היהלומים De-Beers כבר מיהר למחות נגד הצגת הסרט, כך שנדמה שעל ראש היהלומן בוער הכובע. ולמה שלבייב יהיה מבסוט מזה? כי על פי "פורבס", לבייב הוא האויב הגדול של דה-ברס והמתחרה מס' 1 שלהם. והוא גם מקפיד בראיונותיו להצהיר שהוא לא נוגע ביהלומי סכסוך. עלילת "לגעת ביהלום" מתרחשת ב-1999. משנת 2000, כשמכירת יהלומי סכסוך לכאורה ווסתה על ידי האו"ם, הצליח לבייב להביס את דה-ברס ולהשתלט על נתח ניכר מעסקי היהלומים באנגולה. הוא אחד היהלומנים הבודדים בעולם שמחזיקים את כל שרשרת הייצור בידיהם: מבעלות של המכרות ועד מלטשות. עולם קטן: מי עוד הסתובב באנגולה עם הצבא ומכרות היהלומים אם לא ארקדי גאידמק. לו הייתי אד זוויק, הייתי רואה כאן אופציה ל"לגעת ביהלום 2": שני המולטי-מיליונרים שהביסו את סינדיקט היהלומים העצום, האחד משתמש בהונו בצנעה לבניית בתי כנסת בארץ הולדתו, השני קונה קבוצות כדורגל.

ואיך "לגעת ביהלום"? אפוס הרפתקאות היסטורי אלים ומושקע, שמנסה להיות גם בעל מסר חברתי. הוא לא רע.

יש ב"בובי", סרטו מועט הכישרון של אמיליו אסטבז (או אמילי אסטבז, כפי שמאוית שמו במודעה בעיתון), משפט שנתקע לי בראש, משפט שמייצג בעיניי את רמתו הנמוכה של התסריט כולו. היטפלות למשפט היא אולי קטנוניות לשמה, אבל אני חושב שזה מייצג את כל שאר הבלגן שמתחולל בסרט חסר ההיגיון הזה.
הסצינה מתחילה בכך שהארי בלפונטה אומר לאנתוני הופקינס ש"כלום לא קורה במקום הזה". שניהם קשישים שעבדו כל חייהם במלון אמבסדור בלוס אנג'לס, והמשפט האירוני הזה נאמר כמה שעות לפני שיתנקשו שם בחייו של המועמד לנשיאות בובי קנדי. "זה משפט מתוך 'גרנד הוטל', הסרט עם גרטה גרבו" אומר הופקינס לבלפונטה ואז פונה לנער השחור שעובד בשירותים ושואל אותו, "ראית פעם את 'גרנד הוטל'?". הנער עונה שלא, "אבל ראיתי את 'בוני וקלייד'", הוא משיב. "אה, זה סרט טוב", עונה הופקינס ואז פונה לבלפונטה ושואל אותו: "Did you ever see Bonnie and Clyde?". השימוש שלו במילה "ever" במשפט הזה מטריף אותי. "ראית פעם את 'בוני וקלייד'?" הוא משפט שנכון לשאול אותו כיום, ארבעים שנה אחרי בכורת הסרט, כשמעמדו כקלאסיקה ברור, כשהשנים שחלפו מאז צאתו מצדיקות את השימוש בצירוף "אי פעם". אבל ב-4 ביוני 1968, היום שבו מתרחשת עלילת הסרט, חלפה פחות משנה מאז בכורת "בוני וקלייד". למעשה, כל שיטת ההפצה הרחבה כפי שאנחנו מכירים כיום היא בתוקף רק מאז 1977; בשנות השישים סרטים היו מופצים במספר קטן של עותקים ועוברים באופן הדרגתי בין ערים ובין בתי קולנוע. כך שבהחלט הגיוני שביוני 1967 "בוני וקלייד" היה עדיין סרט שהציג איפשהו בלוס אנג'לס רבתי. לכן הופקינס היה צריך לשאול את בלפונטה לגבי "בוני וקלייד" כשם ששואלים לגבי סרט עכשווי, ולא לגבי קלאסיקה בת 40. מילא אילו זו היתה הזנחה תסריטאית יחידה, אבל בדרך אל הקליימקס של הסרט, שבו נפגשות כל הדמויות ברגע הירייה בסנטור, ממלא אסטבז את האוויר עם שלל סצינות דביליות. כשאלייז'ה ווד שואל את לינדזי לוהן האם יש לה פופיק פנימי או חיצוני, גלגלתי את עיניי בהשתאות. זו אשכרה רפליקה שנשארה אחרי שכתובים ועריכות? וכל הסצינות בין הלן האנט ומרטין שין כתובות באופן אידיוטי ממש. בקיצור, סרט עם שפע כוונות טובות, אבל כמעט אפס כישרון.

וגם "המלכה", שעלה אתמול בארץ – ושללא ספק יהיה כאן להיט די מסיבי בקרב בנות ה-50 פלוס – הוא תרגיל משונה בתסריטאות. קודם כל, זו לא יותר מהצגת תיאטרון שנראה כאילו הגיעה בטעות לקולנוע. שנית, אני לא מצליח להיכנס לראשם של יוצרי הסרט והמתלהבים ממנו, או להבין את פולחן בית המלוכה המעוור שהם לוקים בו. הסרט הזה כה מיושן ושמרני, כה מתרפס בפני שררה ומעמד, ובעיקר לוקה בכל אותם סימפטומים שהוא מנסה להאשים בהם את המלכה הבריטית הנוכחית: חסר רגש, חסר היגיון, חסר יכולת להתמודד מול היסטוריה שמשנה את פניה. ובעיקר, זה כמעט סרט מדע בדיוני במופרכות שלו, בנסיונות שלו לפענח מה באמת חלף בראשה של המלכה בשבוע שאחרי מותה של הנסיכה דיאנה.

הנה הביקורות שלי, ממדור הדפוס ב"פנאי פלוס", על "המלכה", "בובי" ו"מארי אנטואנט". שלושתם סרטים המבוססים על אירועים שקרו באמת ונוטלים חירויות אמנותיות. "מארי אנטואנט" הוא היחיד שראוי לצפייה מבין השלושה.
continue reading…

1. שמעתי היום שהמפיק רוברט צ'רטוף, שנשוי לישראלית ומבלה נתחים מזמנו בישראל, סגר לפני כמה ימים את האולם הגדול בסינמטק תל אביב והזמין לשם חברים ומשפחה והקרין להם את "רוקי בלבואה", הסרט החדש בהפקתו. צ'רטוף ואירווין ווינקלר זכו באוסקר לפני 30 שנה על "רוקי" הראשון. אני צריך לנסות לאתר את צ'רטוף, בן ה-73. הוא רשום ב-IMDB כמפיק של "המשחק של אנדר", סרטו הבא של וופלגנג פיטרסן על פי ספרו של אורסון סקוט קארד.

2. אפרופו "רוקי בלבואה": בשלטי החוצות בקרנות הרחוב בתל אביב כתוב שהסרט עולה ב-29.1, שזה יוצא יום שני. למיטב ידיעתי הסרט עולה מחרתיים, 25.1. לא מבאס לצאת בקמפיין לקראת בכורה שמכוון את כולם לתאריך הלא נכון?

3. כמה מהמועמדים הטריים לאוסקר יודעים עברית? לא יודע בוודאות, אבל תמצאו שורשים ישראליים אצל סשה ברון כהן, שזכה במועמדות על תסריט מעובד ל"בוראט"; גיל קינן, שזכה במועמדות על סרט האנימציה "מפלצת של בית"; ארי סנדל, במאי הסרט הקצר "West Bank Story".

4. מי האנשים הכי מבואסים היום? נראה לי שבראש ובראשונה ביל קונדון, הבמאי של "נערות החלומות". אבל די צמוד אליו בסולם ההתבאסות תמצאו את בראד פיט, שגם הועף בניגוד לכל הציפיות מקטגוריית שחקן המשנה, וגם לא הצליח להשתחל לרשימת המפיקים של "השתולים". ודי צמוד אליו: פדרו אלמודובר, שבטח חווה היום סוג של אנטי-קליימקס. גם פרינס לא קיבל את המועמדות הצפויה על השיר מ"תזיזו ת'רגליים". ואם אני מצליח להיכנס לראשו של מרטין סקורסזי אני יכול לנחש שגם שם יש חרדה גדולה. הכל נראה מוכן ומזומן להפסד הבלתי נמנע הבא שלו.

5. אבל מי מאושר היום? אני מניח שקודם כל הנרי קריגר. בשעה שכל מחנה "נערות החלומות" מתאבל הערב על הכשלון לזכות במועמדות לסרט, קריגר – שהלחין את המחזמר המקורי – הוא בכיר המועמדים השנה עם שלוש מועמדויות שונות לשיר. ואני מניח שגם ג'קי ארל היילי, שזכה למועמדות די מפתיעה בתור הפדופיל מ"ילדים קטנים". וגם אלפונסו קוארון. כתבתי מקודם שהוא מועמד על התסריט המעובד של "הילדים של מחר". ובכן, הוא מועמד גם על העריכה.

הנה לקט ראשון של כמה מהסרטים הקצרים המועמדים לאוסקר. וקודם, סרטי האנימציה.

1. "מאסטרו" (Maestro). סרט קטן וחמוד, עם פאנץ' ליין משעשע, שהוקרן בערב הפתיחה של פסטיבל ירושלים.

2. "מוכרת הגפרורים הקטנה". (The Little Matchgirl). הגרסה של דיסני לסיפור קורע הלב של האנס כריסטיאן אנדרסון.

3. "אין זמן לאגוזים". סקראט, העכברוש/סנאי מ"עידן הקרח", רודף אחר בלוט ומכונת זמן. (No Time For Nuts)

4. "המשורר מדנמרק". (The Danish Poet – an excerpt) קטע מתוך הסרט שאורכו 11 דקות שביימה טוריל קוב, עם קריינות של ליב אולמן.

5. "Lifted", הנציגות של פיקסאר. לא מצאתי את הסרט און-ליין. זה סרטו הראשון של גארי ריידסטרום כבמאי. ריידסטרום מוכר יותר כאיש הסאונד של ILM. זו המועמדות ה-14 של ריידסטרום, כשכל ה-13 הקודמות היו בקטגוריות סאונד. הוא זכה כבר בשבעה אוסקרים, בפעם האחרונה ב-1998 על "להציל את טוראי ריאן". עכשיו הוא עבר לאנימציה.

בדיוק בשניה לפני שאני מרים ידיים ומחליט שכבר נמאס לי לשחק במשחקי האוסקר מגיע משהו דרמטי שגורם לי לחייך ולהגיד לעצמי, "המשחק הזה עוד לא נגמר". זה קרה בשנה שעברה כש"התרסקות" עקף את "הר ברוקבק" לפינאלה עם טוויסט, וזה קורה בעוצמה כפולה השנה.
לפני הכל הנה המועמדויות באנגלית, והנה בעברית. והנה הבשורה: השנה, בפעם הראשונה, אקיים כאן משאל אוסקר ענק, עצום, אדיר, ובינלאומי. תוך יומיים-שלושה הוא יהיה באוויר.

ועכשיו לכותרות, ויש שתיים די מרעישות:

1. "נערות החלומות", שהיה הפייבוריט לזכייה בדצמבר גם אצל דיוויד קאר ב"ניו יורק טיימס" וגם אצל דיוויד פולנד ב-MCN, שלא לדבר על הזוכה הגדול של גלובוס הזהב, בכלל לא מועמד בקטגוריות הסרט והבימוי. ובכל זאת, זה הסרט עם הכי הרבה מועמדויות. עד כמה זה יוצא דופן? תשכחו מזה שברוב מוחץ של המקרים הסרט עם הכי הרבה מועמדויות זוכה גם למועמדות לפרס הסרט, ב-16 פעמים ב-20 השנים האחרונות הסרט עם הכי הרבה מועמדויות הוא גם זה שזכה לבסוף בפרס הגדול. אבל בשנתיים-שלוש האחרונות כל החוקיות המוכרת של האוסקרים התנדפה לעזאזל.
2. "לחזור" של פדרו אלמודובר לא מועמד לאוסקר הזר! שוב, עד לפני כמה חודשים הוא היה הפייבוריט לזכיה. ואז צץ "חיים של אחרים" הגרמני שמשך את תשומת הלב אליו, ואז הגיע "המבוך של פאן".

הבעתי אתמול משאלה לגבי המועמדים לפרס הסרט: "זה כל כך צפוי שאני כמובן מקווה שתהיה כאן הפתעה". וקיבלתי. אני העדפתי ש"המלכה" יעוף (את "נערות החלומות" עוד לא ראיתי), אבל לבסוף באמת מישהו עף. קלינט איסטווד? אכן קיבל את המועמדות שצפיתי לו. אוקיי, פיספסתי בנושא "מכתבים מאיוו ג'ימה" (הימרתי שאיסטווד יזכה למועמות על "גיבורי הדגל"), אבל שמתם לב מה קרה עם "המבוך של פאן"? אתמול בערב כתבתי "נראה לי שהסרט הזה יהיה ההפתעה הגדולה של המועמדויות", ונדמה לי שצדקתי. שש מועמדויות! ומה עם שלושת האמיגוס? שוב, קלעתי בול: לשלושתם יש מועמדויות אישיות – בימוי, הפקה ותסריט לאחנדרו גונזלס איניאריטו, תסריט מקורי לגיירמו דל טורו ותסריט מעובד לאלפונסו קוארון.
שימו לב: ל"המבוך של פאן" אין עדיין מפיץ ישראלי!
ופיליפ גלאס מועמד לאוסקר.

מחר היום (שלישי) ב-15:30: המועמדויות לאוסקר.
אני עוצם עיניים ומנסה להביט באופן צלול קדימה אל העתיד. הנה כמה ספקולציות שנדבקות אלי:

"המבוך של פאן": נראה לי שהסרט הזה יהיה ההפתעה הגדולה של המועמדויות. חוץ ממועמדות הצפויה לסרט הזר אני מאמין שהוא יזכה למועמדויות טכניות נוספות. איפור, אני מניח. אבל אולי גם עיצוב, תלבושות וצילום? אבל הנה הטוויסט האמיתי: אולי גם מועמדות לבמאי, גיירמו דל טורו?
קלינט איסטווד: איסטווד ביים השנה שני סרטים, אין סיכוי שהוא לא יקבל מועמדות לפרס הבמאי. מה זה אומר? שהצמד של "מיס סאנשיין הקטנה" עשוי להישאר ללא מועמדות לבימוי. מה זה אומר? שכרגע הפרס היחיד שמובטח ל"סאנשיין" הוא פרס התסריט המקורי, שהפך בעשור האחרון לפרס הניחומים הקבוע עבור סרט האינדי הקופתי והאהוב של השנה. אבל רגע: אם איסטווד יקבל מועמדות כבמאי, על איזה סרט? הימור שלי (מבלי שראיתי אף אחד מסרטיו עדיין): "גיבורי הדגל", ולא "מכתבים מאיוו ג'ימה".
פיליפ גלאס: אני מעריץ של פיליפ גלאס, אם כי עבודותיו הסימפוניות תמיד טובות מלחניו לקולנוע (לא כולל עבודותיו עם גודפרי רג'יו). אלא שהשנה הוא הפתיע עם שני פסקולים – "אמן האשליות" ו"רשימות על סקנדל". האם הוא יזכה למועמדות? מועמדות כפולה? פרס? ומה עם קלינט מאנסל וקרונוס קוורטט על "המעיין"? פרס הפסקול הוא אחד הפרסים היקרים לליבי ולעומת זאת זה אחד הפרסים שזוכים ליחס די מבזה מצד האקדמיה. לעיתים נדירות הפסקול הטוב של השנה הוא זה שזוכה. לעיתים קרובות מדי מי שהיה מועמד בעבר, יהיה מועמד שוב גם השנה. כלומר: תומס ניומן, גוסטבו סנטאוללה, ג'יימס הורנר. אפרופו ג'יימס הורנר: עם כמה מועמדויות ייצא "אפוקליפטו" מחר? פסקול? צילום? איפור?
סשה ברון כהן: האם יש לו סיכוי לזכות במועמדות? הממממ… קשה לנבא. נדמה לי שברנש בשם ריאן גוסלינג עשוי לקלקל לו מחר את מצב הרוח. למרות המלצתו של מיקי לוי מהתגובות לפני כמה ימים טרם ראיתי את "Half Nelson" אבל אני עוקב אחרי קמפיין האוסקר שלו, ויש סיכוי שגוסלינג ("המאמין") יקבל מועמדות וכהן יישאר בחוץ.
שלושת האמיגוס: עונת האוסקר עומדת השנה בסימן השלישייה המקסיקנית, גיירמו דל טורו, אלפונסו קוארון ואלחנדרו גונזלס איניאריטו. שני הראשונים, שכבר התבססו בהוליווד כשהשלישי רק ביים את סרטו הראשון, נחלצו לעזרתו עם כסף ועצות כשהוא נתקע בסוף "אהבה נושכת", הסרט שהזניק אותו לתודעה. כדי שהסיפור הזה יושלם באופן הוליוודי, שלושתם צריכים לצאת מחר עם מועמדויות אישיות לאוסקרים. לאיניאריטו ("בבל") זה קל, הוא יקבל שלוש מועמדות אישיות בטוחות: כמפיק, כבמאי וכשותף לתסריט. דל טורו יקבל מועמדות בקטגוריית הסרט הזר, ואולי גם כבמאי. ומה עם קוארון? מועמדות על בימוי נשמעת לא הגיונית. אבל אולי על תסריט מעובד? ובכלל, "הילדים של מחר" עשוי לצאת מחר עם חופן מועמדויות סביר בהחלט, בעיקר באיזורים הטכניים. צילום, ללא ספק. אבל אולי גם סאונד ועיצוב.

והחמישיה? טוב, זה אמור להיות די צפוי, לא? כלומר, אף אחד עוד לא יודע מה יזכה, אבל המועמדויות נראות די ברורות כרגע: "בבל", "נערות החלומות", "השתולים", "המלכה", "מיס סאנשיין הקטנה". זה כל כך צפוי שאני כמובן מקווה שתהיה כאן הפתעה. למשל, ש"המלכה" יעוף.

הנציגות הישראלית בסאנדאנס עוד לא יצרה קשר, כך שאין לי עדיין דיווחים אישיים למה כדאי לחכות ועל מה כדאי לוותר, אבל יש כבר כמה דיווחים מסקרנים מהסרטים שהוצגו בפסטיבל בימיו הראשונים.

Snow Angels. סרטו הרביעי של דיוויד גורדון גרין. את סרטו הקודם, "Undertow", יס-מקסתי לפני כמה ימים ("אבודים" הוא נקרא ב-yes) אבל טרם ראיתי. סרטו הראשון, "ג'ורג' וושינגטון", התגלה בפסטיבל ירושלים לפני כשש שנים. אני מניח/מקווה שגם את החדש נראה בירושלים ביולי. אן תומפסון טוענת שהחדש הוא סרטו הטוב ביותר. גם גלן קני מ"פרמייר" נשפך ממנו.

Delirious. החדש של טום דיצ'ילו, יקירם של לא מעט חובבי אינדי מקומיים. אני אף פעם לא התלהבתי ממנו. והביקורת הזאת טוענת שסרטו החדש מחורבן (יש גם ביקורות נלהבות בהרבה).

Rocket Science. סרטו העלילתי הראשון של ג'פרי בליץ (הבמאי התיעודי של Spellbound המקסים). פול פישר ב"דארק הורייזון" קורא לסרט a true masterpiece. אני השתכנעתי.

The Savages. לורה ליני ופיליפ סימור הופמן בתור אח ואחות שחוברים לטפל באביהם החולה. לא נשמע כוס התה שלי, למרות הליהוק המושלם (ולמרות שאת סרטה הקודם של הבמאית תמרה ג'נקינס, "Slums of Beverly Hills" מאוד אהבתי), והביקורות בינתיים מחלקות שבחים.

Teeth. סרט אימה מהזן הסליזי שתמיד מסקרן אותי. אם כי, התקציר של זה נשמע מיזוגני למדי. אן תומפסון (שוב), שהיא בגיל ובג'נדר להיפגע מהסרט, דווקא חשבה שהוא מצחיק. אני מניח שזה דבר טוב.

Chicago 10. הדעות מאוד חלוקות באשר לאיכותו של סרט הפתיחה של הפסטיבל. ברט מורגן (חצי מהצמד שביים את "הילד נשאר בסרט", בסרטו הראשון סולו) ביים סרט תיעודי על הקבוצה הרדיקלית שהתסיסה את קמפוסי שיקגו בסוף שנות הששים, והוא עושה את זה באמצעות אנימציה. ריי פרייד יצא נגד הסרט.

סולווג דומרטין, השחקנית שגילמה את לוליינית הקרקס בה מתאהב המלאך ברונו גאנץ ב"מלאכים בשמני ברלין" (1986), מתה מדום לב. משפחתה פרסמה לפני יומיים הודעה על מותה של דומרטין ב-11 בינואר. היא היתה בת 48. דומרטין היתה בת זוגו של וים ונדרס באמצע שנות השמונים וסרטו "מלאכים בשמי ברלין" היה תפקידה הקולנועי הראשון. לפני כן היא היתה העורכת שלו בסרט התיעודי "טוקיו-גה". היא גם היתה שותפתו של ונדרס לכתיבת סרטו "עד סוף העולם".
נגנו לעצמכם את "When I Go" של מינימל קומפקט לזכרה.

הרהור מלאנכולי בהצתה מאוחרת: "מלאכים בשמי ברלין" הוא מאותם סרטים שהייתי צופה בהם שוב ושוב ושוב באמצע שנות השמונים, במקומות כמו קולנוע פריז או קולנוע תמוז. אהבתי אותו כמו שאהבתי לשמוע את ניק קייב ואת טוקסידומון בפטיפון. וכמו עם קייב וטוקסידומון, כיום כבר אין לי סבלנות אליו. כנ"ל עם "המבט" של ניקולס רוג (או למעשה, ניקולס רג). גם זה היה הסרט שטחנתי שוב ושוב כנער. וכיום אני כבר לא מצליח להביא את עצמי לצפות בו. בתחילת שנות השבעים הוא נחשב יוצא דופן בכך שהוא היה בוטה בסקס שלו ומפחיד בצורה כמעט מפלצתית. באמצע שנות השמונים הוא בעיקר נראה כמו אוונגרד סבנטיזי מעניין, אבל לא נטול קשקשנות. ובכל זאת, זה היה סרט פולחן לרגע. אהבתי אותו בצפייה ראשונה. נמאס לי ממנו בצפייה שלישית. והנה הוא מוקרן הערב בסינמטק תל אביב בפסטיבל הבריטי (שוב, הגדירו "סרט בריטי": כוכב אמריקאי, לוקיישן איטלקי, סיפור צרפתי). ואני סקרן: איך הוא נראה לעיניים של מי שרואה אותו לראשונה? עדיין מפחיד? בוטה? נועז? או שהוא התיישן והתעפש?

גילדת המפיקים העניקה הבוקר את הפרס שלה ל"מיס סאנשיין הקטנה". מה זה אומר? הכל ולא כלום. מצד אחד, הגילדה הזאת היא חזאית אוסקרים גרועה מאוד בשנים האחרונות. מצד שני, אנחנו נמצאים במצב בו עדיין אין סרט אחד שמוביל ועם ארבעה סרטים שנמצאים פחות או יותר במצב של תיקו ("המלכה" כרגע הוא הסרט הכי חלש ולא אתפלא אם בהכרזת המועמדויות מחרתיים הוא בכלל לא יהיה בחמישיה). הלילה יחולקו פרסי גילדת השחקנית, שזו הקבוצה בעלת הנוכחות הגדולה ביותר מקרב מצביעי האקדמיה. כדי להשאיר את המירוץ צמוד הם יצטרכו לתת את הפרס ל"השתולים". פרס ל"מיס סאנשיין", "בבל" או "נערות החלומות" יפתח פער לטובת אותו סרט.

==========

ובתום שלושה ימים ראשונים בפסטיבל סאנדאנס עוד לא נרשמו דיווחים על סרט שהעיף אף אחד לקרשים. אני מזכיר: "מיס סאנשיין הקטנה" התגלה בפסטיבל סאנדאנס בדיוק לפני שנה.

===========

"לוס אנג'לס מגזין" כתבו בגיליון האחרון שלהם על השפעת הבלוגרים על המירוץ לאוסקר, והתרכזו בעיקר באיבה שבין ג'פרי וולס ודיוויד פולנד. הלינקים, ויה אתרו של וולס, מספקים חומר קריאה משובח. 1, 2, 3, 4.

===========

ועוד משהו מקסים ויה וולס: מייק ראסל מראיין את גיירמו דל טורו ומנפיק מעשרים הדקות הטלפוניות שלהם קומיקס פקחי.

הנה קטע קטן מתוכו: