זה הנושא שכנראה יעסיק את ראשי האקדמיה הישראלית לקולנוע במהלך יום כיפור. אחרי שאחד ממקורותיי כבר העביר לי בעבר נתונים של חברת "בוואריה פילמס", סוכנת המכירות הבינלאומית של "בופור" ו"אדמה משוגעת", הגיע אלי באחרונה מסמך פנימי של החברה שביקש לבדוק את סיכויהם של הסרטים הישראלים הבולטים השנה להגיע להגיע לאוסקר האמריקאי. בין השאר חושף המסמך שאחרי בדיקה הכוללת את תמלול הדיאלוג של "ביקור התזמורת" וספירת המילים, התברר שהסרט מכיל 61 אחוזים של דיאלוגים באנגלית. על פי ספירת החברה הגרמנית יש ב"ביקור התזמורת" 3,434 מילים. מתוכן 2,102 באנגלית.
חוקי האקדמיה האמריקאית קובעים שכדי שסרט יהיה רשאי להתחרות בקטגוריית הסרט הזר עליו להיות "ברובו בשפה שאינו אנגלית".
בתשובה לפנייתי, מסרו מפיקי "ביקור התזמורת" שמבדיקה שהם ביצעו הסרט מכיל רק 47 אחוזים של דיאלוגים באנגלית ולפיכך עומד לחלוטין בתקנון האוסקרים.

מרגע שהוקרן "ביקור התזמורת" בקאן הועלו באוזניי שאלות ותהיות האם ריבוי האנגלית בסרט לא יגרום לפסילתו באוסקרים. כשצפיתי בסרט לראשונה כתבתי כאן, על פי התרשמות אישית בלבד, שנראה לי שלא צריכה להיות בעיה. אבל יש כאלה שחשים ההפך, שיש יותר מדי אנגלית, ושמדינות מתחרות – כשיבינו שהסרט הישראלי הופך לחביב הקהל בזכות נגישות גבוהה יותר עם האנגלית – יערערו על הכללתו.

בתחילת אוגוסט, בפוסט שכותרתו היתה "האקדמיה הישראלית לקולנוע מציגה: ברדק" כבר צפיתי את כל הבלאגן הזה. אבל באקדמיה מתנהגים כאילו זה בכלל לא העסק שלהם. שאלתי אז את מנכ"לית האקדמיה, אילנה שרון, מי אחראי לכך שהסרט שנשלח לאוסקר אכן עומד בתקנון. תשובתה היתה:

– באחריות מפיק הסרט להצהיר בפני האקדמיה האמריקאית על עמידתו בדרישות תקנון האוסקר.
– האקדמיה הישראלית אחראית להליך הבחירה בלבד.
– במידה ויתברר בדיעבד, כי הסרט הנבחר אינו עומד בתקנון ונפסל ע”י האקדמיה האמריקאית יישלח הסרט שקיבל את מספר הקולות הרב ביותר, במקום השני.

חוסר האונים הזה, חוסר הרצון לקחת אחריות על משימותיה, אופייני להתנהלות האקדמיה. אחראית להליך הבחירה בלבד? איזה קשקוש אידיוטי. זו חייבת להיות אחריות האקדמיה לבדוק בעצמה האם סרט הזוכה עומד בקריטריונים, לפני שהוא מוגש כנציג הישראלי לאוסקר האמריקאי, ולא לסמוך על בדיקות חיצוניות של אנשי בעלי אינטרסים, בין אם זה מפיקי הסרט שזכה או מפיקים המתחרים לו. אין קריטריונים של שפה לזכייה בפרס אופיר. אבל יש קריטריונים כאלה כדי שהסרט שזכה יהיה רשאי להתחרות באוסקר האמריקאי. בפעם האלף: פיצול הבחירה לשתי קטגוריות שונות – הסרט הטוב, והסרט שייצג את ישראל באוסקר – יפתור את כל התסבוכות האלה. לקטגוריית "הנציג הישראלי לאוסקר" יוכלו להתקבל רק סרטים שהאקדמיה המקומית בדקה ומצאה שהם כשירים להתחרות באוסקר. אם זה היה נעשה עם "ביקור התזמורת" באוגוסט ולא ב-21 בספטמבר, זה היה חוסך לכולם הרבה כאב ראש.
ניסיתי להבין גם משני מפיקים שבקיאים בנושא האם במקרה של פסילת סרט, אחרי שכבר הוגש, תינתן למדינה אפשרות להגיש סרט חלופי. התשובות היו הפוכות לחלוטין. אחד אמר לי שאחרי הדד-ליין של ה-1 באוקטובר לא ניתן יותר לשלוח סרטים, כך שאם "ביקור התזמורת" ייפסל ישראל תישאר ללא נציג באוסקרים השנה. מפיק אחר אמר לי שמבדיקה עם האקדמיה האמריקאית התשובה היא "כן" חד משמעי: אם סרט אחד נפסל, ניתן לשלוח סרט אחר במקומו.
גם כאן נדמה שהאקדמיה הישראלית משחקת ראש קטן ונותנת למפיקים להתעסק בעניין הזה בעצמם במקום לדרוש בעצמה תשובות מוסמכות מבעלי התפקידים המקבילים באקדמיה האמריקאית.

צריך להוסיף לעניין דבר חשוב: מייקל ברקר, נשיא "סוני פיקצ'רס קלאסיקס", הוא קמפיינר אוסקרים מיומן מאוד. הוא הצמיח בשנה שעבר את "חיים של אחרים" אאוט-אוף-דה-בלו והריץ אותו לזכייה באוסקר. בקאן ברקר כבר הכריז ש"ביקור התזמורת" הוא מבחינתו ה"חיים של אחרים" של השנה. אם הוא טוען שהסרט עומד בקריטריונים ויש לו סיכוי להגיע לחמישיה, אני הייתי מקשיב לו (אבל גם מבקש אסמכתאות רשמיות).
אחרי ההקרנה של "ביקור התזמורת" בטלורייד והתגובות לסרט שם שמעתי שמועות שסוני מתכננת להקדים את הפצת הסרט באמריקה כבר לסוף דצמבר 2007, כדי שהסרט יהיה כשיר למועמדויות אוסקר גם מחוץ לקטגוריית הסרט הזר, כשבכוונתם להשקיע בפרסום כדי לקדם את הסרט למועמדות בקטגוריית התסריט המקורי. הבעת האמון הזאת אמורה להרגיע את האקדמיה המקומית, אבל עדיין צריך לוודא את העניין. האקדמיה פסלה את מיכאל האנקה לפני שנתיים. ערן קולירין קטן עליה.

שיהיה ברור: אם אין שום בעיה תקנונית, אני מאמין באמת ובתמים ש"ביקור התזמורת" יכול להגיע למועמדות לאוסקר. למרות שאהדתי הלוקלית היתה נתונה ל"בופור" הרי שהביקורות להן זכה "ביקור" בטלורייד ובטורונטו הבהירו שזה סרט שיוכל בקלות לבלוט בין 60 הסרטים הזרים שיוגשו ולהגיע לחמישייה הפותחת.

העסק פשוט, ואולי זה בכלל נון-אייטם היוצר היסטריית שווא. אני בעצמי מתלבט באשר לכך. אם "ביקור התזמורת" מתקבל באקדמיה האמריקאית ללא בעיות וללא ערעורים, מצוין. אם הוא נפסל אבל ניתנת לישראל אפשרות לשלוח סרט חלופי (במקרה כזה יישלח הסרט שהגיע למקום השני, שכרגע איש לא יודע בכלל מה הוא), גם מצוין. אבל אם קורה מצב בו "ביקור התזמורת" נפסל ולישראל לא תינתן אפשרות לשלוח סרט חלופי, ובכך בשנת הקולנוע הגדולה ביותר בישראל בעת האחרונה נישאר ללא סרט באוסקרים, דווקא בשנה שהמועמדות נראית כה אפשרית, הרי שזו רשלנות ממש. רשלנות מעוררת חימה. חבלה אמיתית. ואם זה קורה, זו אשמתם הברורה של יו"ר האקדמיה והמנכ"לית שלעיתים נדמה שהם מתייחסים לעסק הזה באדישות.

ועכשיו השעון מתקתק. הסרט הישראלי צריך להיות מוגש לאקדמיה האמריקאית עד ה-1 באוקטובר, עוד עשרה ימים. בדרך יש את יום כיפור, וסוף שבוע ארוך של סוכות. יו"ר אחראי היה מתחיל לשרוף עכשיו לילות לוודא שהוא יודע בדיוק מה קורה ולא לבנות על "יהיה בסדר".

אבל כרגע יש דבר אחד שאני די בטוח בו: "ביקור התזמורת" ישיג (נדמה לי) ללא כל בעיה מועמדות לגלובוס הזהב, פרס עם תקנון נינוח בהרבה. את זה האקדמיה הישראלית לא תוכל לקלקל.

– "ביקור" נגד "בופור": 8:4 לטובת "ביקור". ועוד אחד ל"נודל". "מדוזות" ו"חופשת קיץ" נשארו בלי כלום.

– והזוכה הגדול הוא: "סיפורי תל אביב". ששון גבאי וענת וקסמן, שזכו הערב, שיחקו שם זה מול זה באפיזודה "גט". איילת מנחמי, המועמדת על "נודל", ביימה. אהוד בלייברג, שזכה על "ביקור התזמורת", הפיק. אברהם לייבמן, שקיבל אות הוקרה, היה התאורן. נירית ירון, שגרמה לכל האנשים בטקס הערב לדבר על גאיידמק, היתה שותפה לבימוי.

– הערב נולדה אימפריה. יוסי עוזרד היה עד לפני כמה שבועות איש התוכן של ערוצי הסרטים בכבלים. היום הוא – יחד עם שותפיו אהוד בלייברג ואילון רצ'קובסקי – המפיק המעוטר ביותר בישראל. שני סרטים שהפיק – "ביקור התזמורת" ו"מרגל השמפניה" – זכו בתשעה מתוך 14 הפרסים שחולקו הערב. לחברת ההפקה קוראים יולי-אוגוסט. היום כבר ספטמבר.

– ואם החמצתם: הנה הדיווח מהטקס. דקה-אחר-דקה. מ-20:00 עד 22:14.

ב-19:45, אחרי איחור קל, התחילו המוזמנים להיכנס לאולם משכן האמנויות. ב-20:00 הטקס התחיל. המוזמנים נכנסו אליו צמאים – בקבלת הפנים שהתקיימה לפני הוגשו רק בירות ויין וקצת גבינות. מים לא.
"מערכון הפתיחה חביב", מדווחים לי מבפנים.

המשיכו לרפרש כדי לגלות בזמן אמת מי זכה במה.

20:16. טלי שרון ואלי אלטוניו עולים להגיש את הפרס הראשון של הערב.

שחקן משנה: סאלח בכרי, "ביקור התזמורת"

20:22. רותם אבוהב ואושרי כהן עם הפרס לשחקנית משנה. וההפתעה הראשונה של הערב. זהרירה חריפאי מפסידה.

שחקנית משנה: ענת וקסמן, "נודל".

20:19. עריכה: "בופור".

20:37. תסריט: ערן קולירין, "ביקור התזמורת".

20:40. צילום: עופר ינוב, "בופור".

זהו הסרט הישראלי השני בשנים האחרונות שצולם בעדשת סינמסקופ וזוכה בפרס אופיר. הקודם היה אסף סודרי על "עטאש". ואגב, שמעתי פעם שסודרי היה זה שהיה אמור לצלם את "בופור" במקור, אבל משום מה הוא פרש רגע לפני הצילום ועופר ינוב (שצילם לסידר את שני סרטיו הקודמים) החליף אותו. אני צריך לברר האם זה נכון. ואם כן, למה.

בינתיים המצב הוא תיקו 2:2 בדרבי "ביקור" נגד "בופור".

20:46. מוזיקה (מלחין): חביב שחאדה חנא, "ביקור התזמורת".

בנאום התודה מדבר חנא על ילדי עזה, ועל האור שהם לא תמיד זוכים לראות. הוא מקדיש את הפרס לכל ילדי העולם. מעניין אם קשת תשאיר התבטאויות פוליטית בשידור הערוך או שתביא לו בסאלי פילד.

20:50. עיצוב אמנותי: מיגל מרקין, "בופור"

אם אני זוכר נכון תגובות עבר, הרי שבתו של מיגל היא אחת הקוראות הקבועות כאן באתר. ברכות לאבא.

20:51. עיצוב תלבושות: דורון אשכנזי, "ביקור התזמורת"

בינתיים התחיל השידור בטלוויזיה ולמרבה המבוכה הפאדיחות לא נערכו אלא שודרו כפי שהן. הקטיעה המשונה את נאומו של סאלח בכרי. הזיופים המשונים של מוני מושונוב ב"בלדה לשוטר". והכי משונה: למה התאורנים בארץ מציפים את הקהל באור כחול או אדום? מי כאן חושב שזה נעים לראות תקריב של איש מוצף תאורה כחולה מחוץ לסרט של פרסי אדלון?

21:17. ובינתיים באולם: יואל זילברג עושה כבוד לתאורן הוותיק אברהם לייבמן. ודודו טופז נותן פרס הוקרה לאשתו של איציק קול.

והבונוס: מרינה מקסימיליאן בלומין שרה.

21:18. סוף סוף חוזרים לפרסים. פסקול (הקלטה ועריכה): "בופור".

אשי מילוא וישראל דוד מפסידים על "הסודות", "מדוזות" ו"נודל" ומסתפקים בפרס על "בופור".

21:43. העסק מתחמם.

שחקנית: רונית אלקבץ, "ביקור התזמורת".

אתנחתא: מחווה לשייקה אופיר, במלאת 20 שנה למותו.

21:56. שחקן: ששון גבאי, "ביקור התזמורת".

גבאי בהצגה, בנו מקבל את הפרס במקומו.

21:58. הסרט התיעודי: קוראי סינמסקופ בפרנקפורט מתבקשים לפתוח שמפניה: "מרגל השמפניה". במאי: נדב שירמן. (שיושב עכשיו בגרמניה וכותב תסריט עלילתי על פי הסרט התיעודי, נכון?)

22:09. במאי: ערן קולירין, "ביקור התזמורת".

נשאר עוד פרס אחד אחרון…..

22:14. הסרט הטוב ביותר: "ביקור התזמורת".

ששון גבאי הגיע. ההצגה נגמרה. over and out. עוד רגע הסיכומים והפרשנויות.

ולשלב התודות:
תודה רבה מאוד לקורא הקבוע המגיב בשם "האחד" (שאין לי מושג מי הוא) שסימס במהלך הטקס. ולידידת הבלוג שאכנה כאן "האחת" שסימסה גם היא והיתה חיונית מאוד לרגעים בהם האחד החליט פתאום לצאת להתאוורר בחוץ. יחד הם העניקו תמונה מלאה וזריזה של כל מה שקרה בזמן אמת. הדיווחים שלהם היו מבדרים ומותחים יותר מהשידור עצמו.

כמדי יום כיפור: המפיצים גנזו אותם, אבל אתם מוחלים על חטאיהם וצופים בסרטים הגנוזים שיצאו עכשיו בדי.וי.די עם תרגום לעברית. חלקם אפילו לא רעים

ספיישל מועדון הגנוזים. הוסיפו לו סרטים נוספים שנגנזו השנה ושכבר יצאו בדי.וי.די, רצוי כאלה שכבר ראיתם ושאתם יכולים להמליץ עליהם או להזהיר מפניהם.

"כולנו מרשל"
יש כמה סיפורים שהקולנוע אוהב לספר לנו שוב ושוב ושוב. נקודת המוצא כפולה: קודם כל, אלה סיפורים שהקהל תמיד ירצה לראות עוד מסוגם. ושנית, תמיד נוצר קהל חדש, שאינו של מבקרי קולנוע, שלא ראה את כל הסרטים מאותו סוג שקדמו לו. וכך תמיד יהיו סיפורים על בחור פוגש בחורה, מתאהבים, נפרדים, חוזרים, אבל גם סיפורים אחרים: כמו על מאמן כריזמטי שאוסף קבוצת ספורט מפוררת ומגבש אותה, באמצעות תקיפות ורוך, לקבוצה מלוכדת ומנצחת. קשה להעריך מה גורם לסיפור אחד להצליח ולאחר להיכשל. קחו לדוגמה את סרטי הפוטבול של השנתיים האחרונות. מצד אחד היה "אורות של יום שישי", שהיה בעיניי סרט עם סיפור מרתק אבל בימוי די בינוני של פיטר ברג. הוא הפך להצלחה כלכלית והניב סדרת טלוויזיה. לעומת זאת, היה "כולנו מרשל". לטעמי הוא עשוי טוב יותר, והוא מספר סיפור אמיתי באמת יוצא דופן, אבל הוא לא זכה להצלחה. מה שכן: גם זה וגם זה לא הגיעו להקרנות מסחריות בארץ וניתן להשיגם רק בדי.וי.די.
את "כולנו מרשל" ביים מקג'י, במאי קליפים ופרסומות שביים לפני כן את שני סרטי "המלאכיות של צ'רלי" וכנראה רצה הפעם להוכיח שיש לו גם לב ונשמה. זהו סיפורה האמיתי של עיירה קטנה בווסט וירג'יניה שכל מה שהיה לה בחיים הוא קבוצת הפוטבול של האוניברסיטה המקומית. גם זה אורח חיים שכבר למדנו להכיר מהסרטים: הסיפורים על העיירות שחוץ מהישגיה של הנבחרת המקומית אין להן כלום. ב-1970 נהרגה כל נבחרת הפוטבול, על מאמניה ומממניה, בהתרסקות מטוס שהוביל אותם בחזרה הביתה ממשחק חוץ. רק שלושה שחקנים, שנשארו מאחור בגלל פציעות, נותרו בחיים מכל 55 שחקני הנבחרת. ראשי האוניברסיטה רוצים לבטל את כל תוכנית הפוטבול, אבל לחץ מצד הסטודנטים והתושבים מניע את העלילה קדימה: הם יוצאים למצוא מאמן, לגייס שחקנים, לאמן אותם ולהגיע לפתיחת העונה עם נבחרת חדשה. מתיו מקונוהיי, בתפקיד קצת מנייריסטי ומעצבן, מגלם את המאמן החדש, שהוא טיפוס צבעוני ובלתי אמצעי. מתיו פוקס ("אבודים") הוא עוזרו. כמו שבקודמיה רומנטית אנחנו יודעים למה לצפות, כך גם בסרטי ספורט. לא משנה אם הם מנצחים או מפסידים בסוף, ברור שעד סוף הסרט הלוזרים יהפכו לווינרים, כי אלה הם חוקי המשחק. "כולנו מרשל", בכל זאת, מצליח לעבוד.

"יומני החופש"
והנה עוד "מבוסס על סיפור אמיתי" אחד, ועוד סרט שכמותו ראינו כבר שוב ושוב. הז'אנר: מורה אידיאליסטית נכנסת לכיתה שכולם נואשו ממנה ומצליחה לגרום לה להתלכד, להאמין בה ולעשות מהפך התנהגותי וחינוכי. בימים אלה, למשל, מוצג בבתי הקולנוע הסרט הדני "חלומו של מרטין", גם הוא עם נושא דומה. "חלומו של מרטין" – מיזוג בין "כשהנערים שרים" ל"רוק בבית הספר" – הוא בעיניי סרט כל כך איום ונורא, שבמהלכו הבעתי תפילה שלעולם לא אצטרך יותר לראות סרט העוסק במורה ותלמידיו, ובייחוד לא במורה העושה שימוש במוזיקה כדי לשבות את לב תלמידיו. כן, גם את "ללכת שבי אחריו", "קוד לרצח", "סיכון מחושב" ו"סימפוניית החיים" לא סבלתי. אבל "יומני החופש" – שבתחילתו גלגלתי עיניים ומלמלתי לעצמי בייאוש "לא עוד פעם" – הצליח להפתיע אותי. דמיינו את גרסת המיינסטרים הסכרינית ל"חצי נלסון" של ראיין פלק. עכשיו הוסיפו לכך את הנתון שתמיד מכניע התנגדויות: סיפורה של המורה הטירונית שמצליחה להשכין שלום בקרב תלמידיה העניים, השחורים, הלטיניים והקמבודיים מלוס אנג'לס, העסוקים בסמים, שודים וקרבות כנופיות, הוא אמיתי. אבל הטוויסט החמוד הוא איך היא עשתה את זה. אחרי שהיא הבינה שאיש מהם לא יודע מה היתה השואה, היא לוקחת אותם למרכז שמעון ויזנטל, ובהשראת יומנה של אנה פרנק היא משכנעת אותם להתחיל לכתוב יומן אישי. וכך, בעוד סרטים אחרים בנושא עוסקים בלידתו של משטר פרוטו-פשיסטי, בו המורה הוא דיקטטור נאור המשליט את מרותו על צאן מרעיתו, כאן הסיטואציה היא הפוכה. כאן המורה נכנעת לתלמידיה. במקום להכריח אותם להקשיב לה, היא עושה מה שאיש לא עשה לפניה: מקשיבה להם.
את הסרט ביים ריצ'רד לגרוונז, אחד התסריטאים ההוליוודיים האהובים עלי ("פישר קינג", "הגשרים של מחוז מדיסון"). בתחילה תהיתי למה תסריטאי כה לירי מתעניין בעולם מחוספס, אך גם נדוש כל כך, אבל בתום 40 דקות בעייתיות, הסרט תפס אותי וריתק אותי: זהו סרט על כתיבה. על אנשים שגילו שבעולם של דיכוי והשפלה יש מקום אחד שבו הם יכולים לבטא את עצמם, לנסח את מגילת העצמאות הפרטית שלהם, לגרום לעולם להבין משהו מהם. נדוש, אולי – אבל בזכות אוסף הסיפורים ומשחק מצוין של הילארי סוואנק וחבורת נערים ונערות אנונימיים "יומני החופש" הופך לדרמת בית ספר קצת יותר מרתקת מהשאר.
(שווה לשים לב: לפסקול שותף וויל-איי-אם מהבלק אייד פיז. והצלם הוא ג'ים דנו, שצילם לאבי נשר את "חוקר המס").

"עשר המכות"
ושוב הילארי סוואנק. כן, שנה וחצי אחרי האוסקר השני שלה על "מיליון דולר בייבי" מתברר שקללת האוסקרים עוד עובדת: גם "יומני החופש" וגם "עשר המכות" יצאו השנה ומעדו בקופות. מילא "יומני החופש", שהרי זה ממילא סרט קטן וצנוע. אבל מה עושה סוואנק בסרט אימה מאת הבמאי של "הטורף 2" ו"סיוט ברחוב אלם 5" (וגם "24" הטלוויזיונית)? אני מניח שגם לכלות אוסקר יש משכנתאות על הראש.
אם "מבול של צרות" הפך את סיפור נח המקראי לקומדיה, מגיע "עשר המכות" והופך את סיפור מכות מצרים לסרט אימה. בעיירה קטנה בלואיזיאנה קורה דבר מוזר: בנהרות זורם דם, צפרדעים נופלות מהשמים, כינים, ערוב. אתם כבר יודעים מה הבא בתור. סוואנק היא מדענית שהמומחיות שלה היא לתת נימוק מדעי לתופעות על-טבעיות. היא לא מאמינה באלוהים, רק במדע. יש לה הסבר מדעי מדויק להיתכנות של תופעה כזאת, והתערבות אלוהית אינה באה בחשבון (אם כי אדם מאמין היה יכול להסביר לה שזה שבקטריה נדירה גורמת למים להפוך אדומים לא סותר את הרעיון שאלוהים הוא שהביא את הבקטריה למימי הנהר ויצר את תגובת השרשרת התנ"כית הזאת). עד סוף הסרט – שבו היא גם מתמודדת עם פרשת רצח ועם איזשהו עניין לא פתור בעברה – היא תצטרך כמובן לבחון מחדש את אמונתה. הרעיון מעניין, אלא של"עשר המכות" יש בעיה אחת קריטית, הרבה יותר קריטית מזה שסוואנק נראית בסרט כאילו היא לא רוצה להיות שם: הוא לא מפחיד.

"שוטרים לוהטים"
העובדה שחלון ההפצה בין הקולנוע לספריות הדי.וי.די רק הולך ומצטמק גורמת לכך שגניזתם של סרטים לפני הגעתם למסכי הקולנוע עשויה לגרום לכך שהם דווקא יגיעו אלינו מהר יותר מאשר אילו היו מופצים מסחרית. ובכל זאת, אני לא יכול שלא להיות נדהם מההחלטה לא להביא לבתי הקולנוע את "שוטרים לוהטים". אומר זאת בחסכנות: זה אחד הסרטים הכי מהנים שראיתי השנה. אומר זאת בטון נבואי: נדמה לי שאילו היה מופץ בבתי הקולנוע הוא היה הופך לסרט פולחן. אומר זאת בייאוש: אני פשוט לא מבין את המפיצים הישראליים והטעם שלהם. אבל אומר זאת גם בעליצות: למי אכפת? הסרט יצא בדי.וי.די, מתורגם לעברית, עם המון תוספות, והוא פשוט ענק. עזבו השכרה, קנו אותו. הוא עד כדי כך טוב.
זהו סרטם השני של אדגר רייט (במאי ותסריטאי) וסיימון פג (שחקן ותסריטאי) אחרי "מת על המתים" המופלא. נחשו מה: גם הוא לא הובא ארצה. "שוטרים לוהטים" הוא פשוט קומדיית פעולה אדירה. בשני השלישים הראשונים היא נראית כמו פרודיה על כל סרטי הבלשים והשוטרים שאתם מכירים, כשם ש"סודי ביותר" היה פרודיה על סרטי ריגול. אלא שבתפנית די מופלאה, בשליש האחרון הסרט זונח את הפרודיה, מזנק לפעולה שרירית והופך בעצמו לסרט אקשן מהזן שקודם לעגו לו. והדבר המדהים הוא, שקטעי הפעולה בסרט – מרדפים, יריות, פיצוצים, עריפות ראשים – נראים כמו הדבר האמיתי ולא כמו חיקוי זול. זה סרט שנראה צנוע בתחילה, אבל אז מפציץ עם תחמושת כבדה. ההפתעה גמורה (טוב, אולי הרסתי אותה קצת עכשיו, אבל היא עדיין מהנה).

"פורץ הדרך"
תייקו תחת "גילטי פלז'ר".
על כל "300" אחד, שמצליח להפוך סרט הרפתקאות היסטורי ללהיט ענק ולתופעה תרבותית שזוכה להערכה מצד הקהל והביקורת כאחד, יש לא מעט סרטים שכושלים בדרך. "פורץ הדרך", סרטו השני של במאי הקליפים יליד גרמניה מרקוס ניספל ("המנסרים מטקסס", הרימייק), הוא מאותם סרטים שהלכו לאיבוד במולטיפלקסים. הוא יצא באפריל, ו"דיסטרביה" כיסח לו את הצורה בקופות. לארץ הוא כלל לא הגיע. וכך, לצד "אפוקליפטו" של מל גיבסון ו"הלוחם ה-13" של ג'ון מקטירנן, הוא הופך לסרט בעל פוטנציאל פולחני: לא מספיק טוב כדי לזכות להכרה בזמן אמת, אבל מספיק טוב כדי שיגלו אותו באיחור ויעשו לו כבוד, עם מידה שווה של הערכה ולעג ("מרקו פולו" ו"מלך של קבצנים" הישראליים חברים במועדון הזה). זה מאותם סרטים שבהם כל מה שקשור בעלילה ובדיאלוגים נלעג לחלוטין: הסרט מספר על מלחמתם של האינדיאנים בצפון אמריקה בוויקינגים שחוצים את האוקיינוס האטלנטי כדי לטבוח ולבזוז. ילד ויקינגי שנותר מאחור הופך למנהיג האידיאנים ונלחם באבותיו כשאלה חוזרים לפוגרום נוסף. הדי.וי.די, שלמרבה התדהמה מגיע לישראל עם מיקס DTS ראוי, מכיל סצינות קרב אלימות, של פצפוצי גולגולת, כריתות איברים ועקירות עיניים. תענוג. האם מרקוס ניספל הוא הפול ורהובן החדש?

שימו לב: מהשעה שבע בערב נעבור כאן ב"סינמסקופ" לשידור בלוגי חי מהמשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, שם יתקיים טקס פרסי אופיר. השידור הטלוויזיוני יתחיל רק ב-21:00 בערוץ 2, כך שאם תגיעו הנה ב-19:00 ותרפרשו כל כמה דקות, תוכלו לדעת עד 21:00 מי היו הזוכים.

ורוצים קצת הימורים על הזוכים? הנה:
continue reading…

מחר עולה בארץ "Shoot Em Up", סרטי היריות של מייקל דיוויס ("לירות כדי להרוג" בעברית). טרם ראיתי – חרם מפיצים על מבקרים, אתם יודעים – אבל מישהו שבקיא העביר לי את הסיפור החביב והמפתיע הבא.
לפני כשש-שבע שנים הסתובב במאי בלתי מוכר בשם מייקל דיוויס בפסטיבלי קולנוע ובשווקים עם רעיון לסרט פעולה. הוא שיווק אותו בכותרת "החלום הרטוב של ג'ון וו". ואכן, נראה ש"Hard Boiled" של ג'ון וו היה השפעה גדולה עליו, כי הוא הרבה לתאר סצינת קרב יריות בו מחזיק הגיבור תינוק ביד – ממש כמו צ'או יון פאט בסרט ההוא של וו.
מי שהתלווה לדיוויס במסעות האלה בחיפוש אחר מימון לפרויקט הזה הוא לא אחר מהמפיק הישראלי אהוד בלייברג. אז בלייברג, יחד עם שותפו יצחק (יוץ) גינצבורג, היו הבעלים של חברת הפקות לוס אנג'לסית שהפיקה כמה בי-מוביז וקומדיות נעורים. שתיים מהקומדיות ההורמונליות האלה – "קדחת נעורים" ו"100 בנות" – בוימו על-ידי אותו אותו מייקל דיוויס. בלייברג ודיוויס דמיינו כבר את שאת הגיבור המיסתורי יגלם קלייב אואן.
כדי להמחיש למשקיעים פוטנציאליים עד כמה הסרט שהוא מדמיין הוא חסר מנוחה, בלתי נלאה, עצבני, היפר אקטיבי ומוטרף, הלך דיוויס והפיק טריילר המבוסס על הסטורי-בורד שלו לסרט, שכבר היה מוכן במלואו. הוא הנפיש את הסטורי-בורד, הוסיף לו פסקול ואפקטים קוליים זמניים, הוסיף כתוביות שיווקיות, והפיץ את קלטת הדמו הזאת לכל עבר. הוא הוסיף גם תיאור מונפש ופרטני של כמה מסצינות האקשן היותר שאפתניות בסרט. אלא שמימון לא נמצא.
בסופו של דבר, אחרי שנים של חיפושים, מי שהאמין במייקל דיוויס היו אולפני ניו ליין. דרכם של בלייברג ודיוויס נפרדו. כך גם דרכם של בלייברג וגינצבורג. עכשיו בלייברג בארץ, חתום כמפיק על "ביקור התזמורת" ובקרוב על "אדם בן כלב".
אבל לבד מהעובדה שאיכשהו יש קשר ישראלי גם לסרט הזה, הקטע הכי מקסים הוא זה: הנה קלטת הדמו שהכין דיוויס. כך נראה הטריילר הראשון, המונפש, לסרט, כשבע שנים לפני שבכלל נעשה:

.
.
.

וכך נראות הצעותיו המקוריות לעוד ארבע סצינות פעולה. מי שכבר ראה את הסרט מוזמן להעיד האם הן דומות לתוצאה הסופית:

continue reading…

"ביקור התזמורת" יצא ביום רביעי שעבר אחרי סוף שבוע אחד של טרום בכורות, ביום חמישי – ערב ראש השנה – לא התקיימו הקרנות. הוא מוקרן ב-27 בתי קולנוע. בתום שבוע להקרנתו מכר הסרט 35,000 כרטיסים על פי יחצניו (המספר המדויק הוא 29,454 כרטיסים. היחצנים – כדי לעגל מספרים כלפי מעלה – אוהבים להתבלבל בין "צופים" ובין "כרטיסים", כך שאני מניח שכשסופרים גם הקרנות מכורות מגיעים ל-35,000 צופים, אבל אנחנו בכל זאת סופרים כרטיסים בדיווחים האלה).
גם בלי העיגול כלפי מעלה מדובר במספר יפה – ב-27 עותקים, בסוף שבוע של חג שבטח היה חלש מהרגיל – "ביקור התזמורת" הגיע למספר שכמעט משתווה לזה של "סוף העולם שמאלה" בתום שבוע ראשון. אז מכר הסרט 29,881 כרטיסים ב-24 בתי קולנוע.
יש להניח שבשבוע הבא המספר הזה אף יגדל: גם כי סרטים ישראליים נוטים להתחזק משבוע לשבוע, גם בגלל החשיפה שיקבל מחר בפרסי אופיר וגם כי ממוצאי שבת, אחרי תום יום כיפור, יוכל הסרט להיות מוקרן ברציפות ללא ימי הקרנה אבודים.

=======

דיווח אופטימי של נירית אנדרמן מהכנס הכלכלי של הקולנוע הישראלי אתמול: מארק רוזנבאום דורש מהאוצר 100 מיליון שקל בשנה במקום 58 מיליוני השקלים כיום. ירון זליכה, החשב הכללי, טוען שזה לא מספר מופרך.
אבל הקטע הכי מוצלח: מתברר שאותו ירון זליכה המפורסם, לוחם השחיתויות האימתני, אוהב את טרקובסקי ואת ברגמן. אני מתחיל לחבב את האיש הזה יותר ויותר.

=======

וכמו שכבר נכתב בתגובות: הסיפור הזה על תנאי השכר של הסדרנים בסינמטק נשמע איפשהו בין פארסה של קישון – הסדרנים בסינמטק מועסקים על ידי ניסים חצבני מנופים??? – ובין סיפור בלהות של קמצנות שהפכה לשחיתות (לכאורה). אין דרך שהסינמטק ייצא מהסיפור הזה טוב – יש כאן או זדון או עיוורון.

=======

רגע. מצאתי פתרון! חשד לשחיתות בסינמטק? ירון זליכה בקרוב יחפש עבודה חדשה? והוא אוהב את טרקובסקי ואת ברגמן? רבותי, נראה לי שיש לי מועמד לתפקיד מנהל הסינמטק!

הוספתי לרשימת הבלוגים הראויים לביקור יומי בטור הצד משמאל שני לינקים. לבלוג של אהרון קשלס ולבלוג החדש של דיוויד אדלסטין, מבקר הקולנוע של "ניו יורק מגזין".

========

"הבועה" כנראה לא ישחזר את ההישג של "ללכת על המים" בקופות באמריקה. אחרי שני סופי שבוע בעשרה בתי קולנוע הכניס הסרט 84,251 דולר.

========

לבלוג Vulture של "ניו יורק מגזין" היתה בשורה לפני כמה ימים: הסרט "סקס והעיר הגדולה" שובץ להפצה בבתי הקולנוע ב-30 במאי 2008, בסוף השבוע בו יוצאים גם אינדיאנה ג'ונס הרביעי והסרט החדש של ג'אד אפאטו. "מה שאומר שהסרט יגיע למקום השלישי". אכן.
ובאותה נימה: בעוד חודש יתחילו האחים דארדן לצלם את סרטם החדש, "השתיקה של לורנה". בפסטיבל קאן מחפשים כעת את הסרטים שיסכימו להפסיד לו את דקל הזהב.

=========

הרעיון של NRG היה נחמד: לעשות סקר גולשים לבחירת הסרט הישראלי האהוב מבין הסרטים המועמדים לפרס אופיר מחרתיים ולהוסיף קטגוריה – איזה סרט צריך לייצג את ישראל באוסקר האמריקאי. אלא שכרגיל בנרג' האיש שיודע עברית כנראה עזב היום מוקדם. אז אני קורא את ההקדמה למשאל ולא מבין מה אני אמור לעשות. הסקר, כתוב בפתיח, עוסק "בהימורים שלכם לקראת פרס אופיר", ובהמשך: "אנחנו רוצים לבקש מכם להעלות את ניחושיכם בכל הקשור לזכיות בטקס הקרוב". אוקיי. אבל השאלה המופיעה מעל אופציית הבחירה היא: "הסרט הטוב ביותר שצריך לזכות בפרס אופיר". אז במה לבחור: במי שאני חושב שהכי מגיע לו, או במי שאני מהמר שיזכה. לכו תדעו.

תודה להאחד שפירסם בתגובות אתמול את רשימת כל זוכי האמי. "הדיילי שואו" זכתה בפרס על תוכנית הווראייטי (מוזיקלית או קומית) וקונן אוןברייאן וצוותו זכו בפרס הכתיבה לתוכנית וראייטי (מוזיקלית או קומית). "רוק 30" זכתה בצדק. ההופעה של ג'ון גודמן בתפקיד האורח – כשופט כפרי נרגן בערבות נבאדה – בפרק הכפול של "סטודיו 60" זיכתה אותו בפרס מוצדק. אבל הכי חשוב: שפרס התסריט לסדרת דרמה הוענק לדיוויד צ'ייס על התסריט לפרק האחרון בהחלט של "הסופרנוס". ופרס הבימוי לסדרת דרמה הוענק לאלן טיילור, על בימוי הפרק האדיר בו כריסטופר מולטיסנטי מת וטוני סופרנו מוצא את אלוהים בזכות פייוטי – בערבות נבאדה.

אפרופו "הסופרנוס". הנה קטע שלא הכרתי מדיוויד לטרמן בו מתארח כל צוות הסדרה (תודה לס"ש על הלינק):

קטע הווידיאו הזה, שהפיצה חברת האפקטים דיג'יטל דומיין (לשעבר חברתו של ג'יימס קמרון), הוא בעיני תחילת קמפיין האוסקרים של "זודיאק". אנחנו מתקרבים לסוף ספטמבר והסרט הזה עדיין ניצב בראש רשימת סרטי השנה שלי ל-2007. אבל האמת, כשראיתי אותו לא הבנתי למה לקח לפינצ'ר כל כך הרבה זמן לעבוד עליו. קראתי שהוא עושה שימוש במיטב התוצרת הדיגיטלית, אבל לא ראיתי את זה על המסך. עכשיו, בזכות הדמו הזה, הכל מתחיל להתברר. הסרט הזה היה פשוט CGI מתחילתו ועד סופו. במילים אחרות: "זודיאק" רוצה את קולכם בקטגוריית הסרט, הבימוי ו… האפקטים:

(ויה ג'ף וולס).