מה קרה השבוע בקופות בארץ?

"צ'אק ולארי" פתח עם 23,000 כרטיסים בשלושה ימים.
"האמיצה" הגיע בתום עשרה ימים לכ-29,000 כרטיסים.
"אבק כוכבים" הגיע בעשרה ימים ל-26,000 כרטיסים.
"לירות כדי להרוג" מכר כבר 21,000 כרטיסים.
ו"סופרבאד", בתום שני סופי שבוע, מגרד בקושי את ה-20,000 כרטיסים אחרי שני סופי שבוע. קדימה אנשים, זה סרט מצחיק. רוצו.

בגזרת סרטי הפעולה: "שעת שיא 3" מתקרב ל-110,000 כרטיסים ו"זהות אבודה" נושק ל-120,000 אלף.

"ביקור התזמורת" סגר את חודש תשרי עם מכירות של 116,698 כרטיסים (נכון לשלשום).
19,744 מהם נמכרו בסוף השבוע האחרון (מה שממקם אותו במקום השני בטבלת שוברי הקופות המקומית אחרי "צ'אק ולארי").

========

ג'פרי וולס מפרסם את רשימת הסרטים שיוצגו בפסטיבל AFI בלוס אנג'לס ומוסיף את המשפט הבא:

The World Cinema section will show Cristian Mungiu's 4 Months, 3 Weeks and 2 Days and Eran Kolirin's The Band's Visit — two likely Oscar nominees for Best Foreign Language Film.

וואו. ככה נוצר באז.

===========

בשבוע שעבר, בזמן שהייתי בפסטיבל חיפה, לקחתי הפסקה מכל האיכות הפסטיבלית והצפנתי לקרית ביאליק לראות מקרוב את הגלובוס-מקס, המגה-פלקס החדש של ג.ג. השורה התחתונה: יס פלאנט הוא עדיין בית הקולנוע הכי טוב בארץ. בראש ובראשונה, שמא יקום מישהו מהנהלת ג.ג ויבאר לי למה אחרי השקעה כה עצומה בבניית מגה-פלקס כזה עדיין עושים הפסקה באמצע הסרט? זה הרי נלעג לגמרי. החומרה היא של שנות ה-2000, התוכנה עדיין מעודכנת ל-1950. נכנסנו לראות את "לירות כדי להרוג" באולם 16. אולם קטן, סביר, בהחלט מספק, אם כי סרט כזה היה יוצא נשכר ממסך גדול בהרבה וסאונד רועם יותר – ולא יכולתי שלא לחוש שיש כאן אקט מפלה: את "לירות", הסרט של פורום פילם שזה היה שבוע הבכורה שלו, משבצים באולם הקטן ואת הסרטים של ג.ג משבצים באולמות הגדולים? מעניין אם גם ביס פלאנט זה עובד ככה אבל הפוך.
הסרט היה מהנה מאוד, אבל לחרדתי ציפיתי ממנו להרבה יותר. הרבה-הרבה-הרבה יותר. נדמה שמייקל דיוויס הבמאי הוא אס ברעיונות, אבל הוא מעט חלש בביצוע. סצינה עם פוטנציאל עצום, כמו זו במחסן כלי הנשק בה קלייב אואון עושה מעין תיאטרון בובות עם רובים המופעלים על ידי חוטים, נותרה גימיק רעיונאי חביב שלא זכה לביצוע מלהיב. וככה עוד כמה סצינות. סצינת הצניחה היתה חביבה (שוורצנגר כבר עשה משהו דומה ב"אירייזר", לא?), והיו חסרים לי מרדפי מכוניות, ובכלל קצת מרדפים בין היריות.
אבל זה בבירור סרט פאלפי – שכבר שמו מרמז על כך שהוא פרודיה על ז'אנר שלם – שמשתדל להקדיש את מירב מאמציו להיות בלתי אמין. הוא הצליח. (ואגב, אין בו שום דבר טרנטינואי. לא בעלילה, לא בצילום, לא בעריכה, לא בדמויות. זה מין ריפ-אוף אחד גדול, וחביב למדי, של "Hard Boiled" של ג'ון וו).
ביציאה מהסרט הבחנו שאיש לא עומד בכניסות לאולמות עצמם, אלא רק בכניסה לקומפלקס עצמו. אמריקה! התחלנו להסתובב בין האולמות האחרים. באולם 5 הוקרן "מחסל פראי". האולם עצמו היה גדול ממספר 16 ונראה נעים יותר, אבל הסרט נראה לא מעניין. עברנו הלאה. האולם הגדול ביותר במתחם הוא מספר 7. בו הוצג "האמיצה". הו, זה אולם מעולה. מסך מאוד גדול, שורות רחבות שלא נקטעות באמצע על ידי מדרגות. והסרט, בו צפינו מחציו השני ואילך. הסוף שלו מצוין בעיני.
אם אנחנו כבר כאן, שילמנו 57 שקלים לכרטיס ונכנסנו ל-IMAX לראות את Deep Sea 3D. אין מה לומר, האיימקס תלת מימד הזה נראה נפלא, גם אם הסרט הוא סתם בהייה בדגים מרחבי העולם טורפים, מפצפצים ושולקים זה את זה. יהיה מעניין לראות בו סרט עלילתי שלם (וזה יקרה, אני מקווה, עם "בייוולף" של רוברט זמקיס). ככה זה 57 שקלים עבור 40 דקות, שזה משתלם למי שמעולם לא ראה סרט באיימקס ורוצה לראות הדגמה איך ייראה העתיד הקולנועי בטווח הקצר, אבל זה מיותר למי שכבר ראה אחד מהסרטים האלה – אם זה היה על הרים, דגים או דינוזאורים – בעבר. והכי משונה: למרות שהקומפלקס הזה קיים בסך הכל חודש כבר יש כתם מריחה מציק באמצע המסך, שנראה בבירור בסצינות הבהירות בסרט. עידכנתי את הסדרנים באולם, הם הבטיחו לעדכן את הבוסים שלהם.

===========

ובשעה שבישראל יש רק אולם איימקס תלת מימד אחד שמקרין סרטי עלילה, באנגליה כבר נערכים לעתיד ביתר מרץ. חברת cineworld, המפעילה בתי קולנוע ברחבי בריטניה, מציידת בימים אלה 30 אולמות שיהיו כשירים להקרנה דיגיטלית תלת מימדית עד 16 בנובמבר, אז ייצא בעולם "בייוולף". החברה שתתקין את ציוד הקרנת התלת מימד היא Real D. ובישראל? מי תהיה החברה הראשונה שתצא עם פרסום שהיא מתקינה הקרנה דיגיטלית תלת מימדית באולמותיה?
===========

וואלה תרבות יודעים לספר על הסרט הבא של דובר קוסאשווילי, ואפילו מה תקצירו. רק דבר אחד נשמט להם: איך קוראים לו? הסרט, שככל שאני יודע הוא אחד משלושה פרויקטים שקוסאשווילי מתלבט ביניהם, הוא עיבוד ל"התגנבות יחידים" של יהושע קנז. קראתי גרסה מוקדמת של התסריט ב-2002. הדראפו ההוא היה לא טוב. מבולגן. אני מניח (ומקווה) שהוא שוכתב ושופץ מאז.

========

טיסת ה-X-Wing

הקורא עידו אקר שלח לי את הלינק הבא לווידיאו ש"רק מעריצי מלחמת הכוכבים יידעו להעריך". צודק. איש אחד בשם אנדי וורנר, יחד עם בנו וכמה חברים, בנו דגם של ה-X-Wing Fighter, כלי הטיס המועדף על המורדים, ושיגרו אותו על גבי רקטה שלשום במדבר בקליפורניה. הנה הווידיאו של השיגור והפיצוץ באוויר:

והנה דיווח של גיזמונדו מהאירוע.

דרכים צדדיות
"צ'אק ולארי" היא קומדיה אווילית סטנדרטית – ומהנה למדי – של אדם סנדלר. אבל מתחת למעטה השטות, יש כאן סיפור עם כמה תובנות מוצלחות למדי

הנה סיבה לא רעה ללכת לראות את "צ'אק ולארי": מה שאדם סנדלר עושה בסרט הזה להומואים, הוא יעשה בקיץ הבא לישראלים. דניס דוגאן, ש"צ'אק ולארי" הוא הסרט השלישי שלו כבמאי עם סנדלר, מביים בשניות אלה ממש את סרטם הרביעי יחד, "אל תתעסקו עם הזוהן" בו יגלם סנדלר סוכן מוסד לשעבר שמנסה להשיק חיים חדשים, תחת זהות בדויה, בניו יורק. מכמה דפי תסריט שהגיעו אלי כמות העברית והבדיחות על ישראל שיהיו בסרט הזה יגרמו לישראל להפוך לקזחסטאן הבאה. אבל מי שרואה את "צ'אק ולארי" מבין שאין באמת ממה לחשוש. סנדלר הוא חתלתול חמוד ורך לב שאוהב להקניט, אבל לא באמת רוצה להעליב.
"צ'אק ולארי" הוא קומדיה שהרעיון שלה נשמע כמעט פוגע: צמד כבאים ניו יורקיים continue reading…

המרצה: ג'ון סטיוארט.
הנושא: כך מראיינים איש שאתם מתעבים, וכך מראיינים איש שאתם מעריצים.

הדוגמאות:

סטיוארט נגד כריס מתיוס, המנחה של תוכנית הראיונות השמרנית של MSNBC

.
.
.

סטיוארט בעד ביל קלינטון. חלק א'

.
.
.

חלק ב' עם ביל קלינטון, שאלות קצת יותר קשות. רק קצת.

(המשפט של קלינטון "I may slit my throat" נשמע כן בצורה מצמררת).

שוב תלאות רפואיות מצד פעוטות הבלוג שהסיחו את דעתי בסוף השבוע. סליחה אם חלק מהפוסטים היו מעט מרושלים בהגשה, תודה למעירים ולמתקנים, אשוב לאחור לסיבוב ניכוש וניקיון בהקדם. עכשיו הכל מאחורינו, לא שום דבר ש-36 שעות שינה לא ירפאו.
הנה כמה עניינים שנותרו לא סגורים מהשבוע האחרון:

========

דיוויד ד'ארסי התחיל לסכם את הסרטים התיעודיים הישראליים שהוא ראה בפסטיבל חיפה. זה קורה בגרין-סין, הבלוג של דיוויד האדסון. שני הסרטים הראשונים שהוא כותב עליהם הם "פליפ" של יואב שמיר ו"לראות אם אני מחייכת" של תמר ירום.

========

ב"סקרין דיילי" דווח אמש שבפסטיבל MIPCOM, לתוכן טלוויזיה וניו-מדיה שנפתח היום בקאן, קנתה חברה ישראלית בשם SAT-Interactive Limited את זכויות השידור לספריית הסרטים של האחים שו, אולי היצרנים המוכרים והפוריים ביותר של סרטי אמנויות לחימה הונג קונגיים משנות הששים ועד שנות התשעים.

==========

סרטים ישראליים בפסטיבלים: פסטיבל שיקגו נפתח בשבת ו"השיקגו רידר" ממליץ לקוראיו בחום על "מדוזות". "תהילים" של רפאל נדג'ארי הוקרן שם בסוף השבוע, להנאתו של כתב ה"שיקגו סאן-טיימס", ביל סטאמטס. "מדוזות" יציג בשבוע הבא גם בפסטיבל לונדון שייפתח ביום רביעי. על פי אתר הפסטיבל, כל הכרטיסים לשתי ההקרנות שלו כבר נמכרו. גם "ביקור התזמורת" יוצג בפסטיבל לונדון, במסגרת הרצועה "סרטים בכיכר" המציגה בלייסטר סקוור את הסרטים המדוברים ביותר בעולם כרגע. לא מעט מהם יהיו מתחריו של הסרט על המועמדות לאוסקר הזר. גם "מרגל השמפניה" יוקרן בלונדון. ו"נודל" יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הישראלי בלוס אנג'לס.

===========

וזה סיפור די מדהים שחשפה ניקי פינק ביום שישי: ג'ף רובינוב, נשיא ההפקות באולפני וורנר, אמר למפיקים איתם נפגש שהאולפן שלו לא מעוניין יותר בסרטים שהגיבורות שלהם הם נשים. ההצהרה הזאת באה אחרי שגם "האמיצה" עם ג'ודי פוסטר, גם "הפלישה" עם ניקול קידמן וגם "עשר המכות" עם הילארי סוואנק הניבו נתונים ירודים בקופות. ההנחה שלו היא שסרטי פעולה עם גיבורה אשה לא מושכים קהל. מה שרובינוב לא שם לב אליו הוא ששלושת הסרטים האלה הופקו על ידי ג'ואל סילבר. אבל הוא לא אמר שהוא לא מוכן יותר לממן סרטים של ג'ואל סילבר, רק סרטים שהגיבורות הן נשים. התגובות של מפיקים ושל פעילות למען זכויות נשים, המתפרסמות בבלוג של פינק, ראויות לקריאה.
ובינתיים בישראל: "עשר המכות" דילג על הקולנוע ויצא ישר בדי.וי.די. "האמיצה", לעומת זאת, יצא לבתי הקולנוע אבל אחרי סוף השבוע הראשון שלו באמריקה הוקדם במפתיע תאריך יציאתו, כנראה כדי לצמצם דיווחים שליליים עליו (אני חיבבתי את הסרט, ואני שומע שקהל מבוגר מגיב אליו באהדה רבה). "פלישה" עם ניקול קידמן היה אמור לצאת החודש בארץ אבל בינתיים הוא נעלם. ברשומות של ג.ג, מפיצי וורנר בארץ, הוא מופיע כ-TBA (תאריך לא סופי, או to be announced). כמה מתערבים שהוא יגנז וייצא בסוף רק בדי.וי.די?

============

ג'ים קארי עדיין שולתתת. אבל הפעם הוא רציני ורוצה שתגייסו את המקלדת שלכם להיאבק במצב בבורמה ולהילחם לשחרורה של אנג סאנג סו-קי (או סו-צ'י), זוכת פרס נובל לשלום שעצורה בבורמה כבר 17 שנה על ידי החונטה הצבאית השלטת. זה המסר הראשון שלו שהופץ ביו-טיוב באוגוסט. וזה השני, מספטמבר. לא מצחיק.

תראו מי מגיע הסתיו: טום הנקס, טום קרוז, ג'וליה רוברטס, בראד פיט, מריל סטריפ, רוברט רדפורד, פרנסיס פורד קופולה, קרוננברג, האחים כהן ושני במאים גאונים שקוראים להם אנדרסון. השמות מלהיבים, אבל איך יהיו הסרטים?

continue reading…

היה פסטיבל לא טוב.
אבל, נמצאו בו כמה דברים טובים: "ימים ורוחות" הטורקי הוא, נדמה לי, תגלית הפסטיבל. אני חושב שרוב המבקרים והצופים איתם דיברתי הופתעו לטובה מהסרט הקטן והלירי הזה שהכניסה אליו היתה נטולת ציפיות. כנ"ל עם "אופוריה" הרוסי. אני התרשמתי גם מ"הרסיסים של טרייסי", אבל נדמה לי שהייתי יחיד או שהייתי היחיד שראה. "שירתי את מלך אנגליה" של יז'י מנזל היה מתוק להפליא.
סרט שמאוד הפתיע אותי והיווה מבחינתי את אחד השיאים של הפסטיבל: "מטען 200" של בלבנוב. בתוכנייה היה כתוב על אלימות, על משל פוליטי. ת'כלס? זה סרט אימה. הוא לא מתחיל ככזה, הוא משטה את צופיו בתחילה לחשוב שזה סרט חברתי על ימי הקומוניזם, אבל מהר מאוד זה הופך למין "בית השעווה". והבמאי טוען שהסיפור המפלצתי שלו מבוסס על מקרה אמיתי מ-1984, שזה כמו להזכיר ש"המנסרים מטקסס" מבוסס על משפחה שהיתה באמת. או שכן, או שלא.
סרט נוסף שהרשים: "האיש המטריד" מנורווגיה. גם "האיש המטריד" וגם "מטען 200" היו סרטים איטיים, פלגמטיים, נטולי התלהמות, שבאטמצע הדרך פתאום התברר שהם לא לוקחים שבויים והם הולכים עד הסוף.
הסרטים הכי רעים שראיתי בפסטיבל: "מחכים לסלאח א-דין" של עלי נאסר ו"אחי הוא בן יחיד" של דניאלה לוקטי. "משחקי בילוש" ו"אלכסנדרה" לא רחוקים מאחור. למרות הסתייגויות כאלה ואחרות, מאוד נהניתי מ"מעבר ליקום" ומ"לסגור מעגל".

ספירת מלאי

ראיתי 35 סרטים בפסטיבל: אהבה מטורפת, אופוריה, אופיום: יומנה של משוגעת, אחי הוא בן יחיד, אלכסנדרה, אני שירתי את מלך אנגליה, בחזרה לנורמנדי, האיש המטריד, הגירוש, הסרט הזה עדיין לא מדורג, הרוחות של סיטה סוליי, הרסיסים של טרייסי, השודד, התנתקות, חלומות דגים, ימים ורוחות, יסמינום, כביריה, ליידי צ'טרלי, לסגור מעגל, מבוקש, מטען 200, מעבר ליקום, משחקי בילוש, סיפורי אקדח, עוברים להודו, פזוליני עדיין עמנו, פלוי, רק על אהבה?, רק כלבים רצים חופשי, ג'וליה מיה, מפטיר, מחכים לסלאח א-דין, רחמים, הבוגד הקטן.
יש לי עדיין את "גן חיות" ואת "שכתוב" בדי.וי.די לראות ואת "בכוח הלב" בהקרנת עיתונאים ביום ראשון. ואני הכי דופק את הראש בקיר שהחמצתי את "אני, פייר ריבייר". שמא יגיע העותק לסיבוב הקרנות בסינמטקים?

אשה ככה ככה

"ג'וליה מיה" זכה בתחרות הישראלית. לא הפתעה ענקית למי שראה את הסרטים. למרות שהיו ששה סרטים בתחרות, למעשה השופטים היו צריכים להכריע מבין שניים: "ג'וליה מיה" ו"הבוגד הקטן". אלה, תכל'ס, שני הסרטים השלמים היחידים שהיו שם. כל השאר היו – לטוב ולרע – מעין עבודות בתהליך, טיוטות מסקרנות לסרטים שאולי עוד ייצא מהם משהו. או שלא.
"הבוגד הקטן" היה המלוטש והרהוט מכולם. לאו דווקא הכי מעניין או הכי חשוב, אם כי זהו סרט ילדים עשוי היטב, מתוק נורא, ועם כמה סצינות די מרגשות ויפות ונעימות בין אלפרד מולינה, המגלם סמל בריטי בירושלים של סוף ימי המנדט, ובין עידו פורט, המגלם ילד שמתיידד איתו. השימוש הלא ברור באנגלית כשפת דיבור בין דמויות ישראליות ימנע מהסרט להתקבל היטב בישראל, אבל הוא בטח יעשה סיבוב מלא בין הפסטיבלים היהודיים ובוודאי שיהיה סרט שיהיה רלוונטי בעוד כחודש, כשייציינו 60 שנה לכ"ט בנובמבר. אבל למרות שיש בו קצב טוב והוא סרט נעים לצפייה, ל"הבוגד הקטן" לא היה סיכוי להתבלט בתחרות שאיכותה היה גבוה יותר. זה כמעט כמו פרויקט-אח ל"מכתבים לאמריקה" של חנן פלד, המכיל ליהוק דומה ומתרחש עשר שנים אחר כך.
"ג'וליה מיה" הוא סרט שאי אפשר שלא להגדירו אלא כבוסרי. בעיקר כי הוא קצת הולך לאיבוד עם עצמו, מבחינת טון, אפילו מבחינת ז'אנר. לא לגמרי ברור מה הוא – קומדיה? דרמה? – אבל יש בו מרירות שלא יושבת טוב עם המתקתקות הכללית של הסיפור. אבל יש בו המון חן, וזו מעלתו. ויש בו דמויות שהאמנתי להן – כולל הדמות של דורי בן זאב בתפקיד האבא של מיה, שכנראה הוריש לה פטיש מתוק להפליא למשחקי מילים. וכמו שכתבתי אחרי שצפיתי בו, בתחילה זה נראה כמו סרט על מעין ימין מסיקה שכזה, אבל עד מהרה זה הופך לסרט של ימין מסיקה פר-אקסלנס. לא הצלחתי להחליט עדיין אם זה דבר טוב או רע. (לגבי הדמיון או האי דמיון בין הגר בן אשר וג'וליה רוברטס אוסיף את הנתון הבא: בן אשר התמירה היא כפולה בגודלה מרוברטס הזעומה, וברגע הספציפי הזה רוברטס צריכה להיות מוחמאת ומוסמקת מזה שיש מישהו שחושב שהיא דומה להגר בן אשר).

סינמה-סרסורים

מבין ששה סרטים שהוצגו בתחרות רק שלושה הוקרנו בפילם – "רחמים", "רק כלבים רצים חופשי" ו"הבוגד הקטן". כל השאר הוקרנו בווידאו נמוך רזולוציה. אני לא מצליח להכריע בנושא הזה. מבחינות רבות, אני מתנגד. זה פשוט נראה רע. מצד שני, יש בנכונות של חיפה לקבל אליו סרטים שיוקרנו בבטא, או אפילו מדי.וי, משהו שמאפשר להפקות עצמאיות, דלות באמצעים, להתמודד כשווים. פסטיבל ירושלים מקבל לתחרות וולג'ין רק סרטים בפילם. סרטים בווידיאו מופנים לתחרות הדרמות.
אבל יכול להיות שדווקא מעשה הצדקה הזה פוגע בסרטים. אמנם גם "ג'וליה מיה" וגם "ימים קפואים" הקטנים והעצמאים הצליחו לנצח בדרך זאת סרטים גדולים יותר, של יוצרים ותיקים, ושהיו להם כספי קרנות מאחוריהם, כוכבים, ואנשי מקצוע. אבל באיזה מחיר? הסרטים באמת נראים רע ככה. ועוד תהיה: האם הנכונות של חיפה להתפשר על פורמט הקרנה ירוד היא לא סוג של נואשות, של רצון לקלוט לתוכו כל פיסה פילמוגרפית הנמשכת מעל שבעים דקות? השנה, למשל, התה תחושה שהיעדר סינון בתחרות קיבץ יחד חבורת סרטים שיחד יצרה תמונת מראה מעוותת ובינונית של הקולנוע הישראלי ברגע זה. מצד שני, אם היה סינון, ספק אם מישהו היה מצליח להסתנן פנימה. ויותר חמור: יש לי תחושה שהנכונות לקבל סרטים מקלטת בטא גורמת לחלק מהיוצרים להביא לבכורה סרט לא גמור. יש משהו בזה שצריך להעביר אותו לפורמט ברזולוציה גבוהה – פילם כרגע הוא הפורמט האפשרי היחיד בפסטיבלים המקומיים, אבל תוך כמה שנים בטח יהיה גם היי דפינישן – שמכריח את היוצרים להתחייב לגרסה שלהם. "ג'וליה מיה" ו"מפטיר" עדיין יכולים לעבור שיפוצים, ולדעתי כדאי להם. "רחמים" היה מרוויח המון עם עוד כמה מחשבות עריכתיות ועוד כמה משמרות עריכה. אבל לו יש כבר עותק פילם, אז אבוד לו, מי ישקיע בעריכה חוזרת והדפסה נוספת?
כל הדברים הטובים שנאמרו על הקולנוע הישראלי השנה התפוגגו בחיפה מול היבול המאוד לא מהוקצע שהגיע. אמנם, היה גיוון תכני וסגנוני מרענן מאוד. ארבעה מהסרטים הם מעין סרטי שכונות – עם סרסורים, רוצחים, פושעים, וסתם אנשים עם חלומות גדולים ומזל קטן – וכל אחד מהם על הגל שלו ז'אנר קולנועי אחר: הקומדיה הרומנטית (בואכה המלודרמה) ב"ג'וליה מיה", סרט הגנגסטרים ב"מפטיר" והקומדיה השחורה ב"רחמים" (וז'אנר הסרט האיום ונורא ב"כלבים").
אחד הדברים שאיפיינו את "ג'וליה מיה", "מפטיר", רחמים" ו"מחכים לסלאח א-דין" הוא קו עלילה לא ליניארי, בו נקטע הסיפור לקטעי פנטזיה, חלום, סרט-בתוך-סרט או פלאשבקים. בחלקם רואים את אותה סצינה שוב ושוב, בכל פעם מנקודת מבט אחרת. הבשורה המצערת היא שכל ארבעת הסרטים לא הצליחו להתמודד היטב עם הנראטיב הלא-ליניארי והסצינות האלו היו חולשתם הגדולה של הסרטים האלה. זה כנראה המקום בו, לא יעזור, צריך מיומנות וניסיון כדי להצליח להרכיב פאזל קולנועי. כל הסרטים האלה זרקו באוויר כמה כדורים עלילתיים וקווי זמן, וניסו ללהטט ביניהם, וסופם שהתרסקו על הקרקע. הסובל הכי גדול מהם היה "מפטיר", סרט שמקבל ציון גבוה מאוד על סגנון (ופרס הצילום שהוענק בפסטיבל לשי פלג אכן מוצדק), אבל הוא לוקה בסמטוכה תוכנית עצומה. שמישהו יקח נא מסרק ויקלע צמה מאורגנת מקווצות השיער הסתורות של הסרט. "מפטיר" לוקה בכמות גדולה של סצינות שחוזרות על עצמן, ועל דמויות שמדברות על מעשים שעשו במקום שנראה את המעשים נעשים. גם פיתולי העלילה וחידות ה"מי-בגד-במי" מועברות באופן שמתקשה להפתיע. גם כאן כתבתי בעקבות התרשמותי הראשונה: איפשהו בתוך "מפטיר" מסתתר סרט פשע מצוין ומלוכד, אבל הוא כרגע מאוד מפוזר. ובגלל שהסרט הוצג בפורמט הקרנה כמעט ביתי אני מרגיש נוח להציע ליוצריו לעשות מעשה "בראון באני" או "Southland Tales" ושיישבו מחדש על העריכה. (אהרון קשלס, מורם של יוצרי הסרט, מפרגן יותר).

אגב, לא ראיתי דבר מהסרטים התיעודיים שהוצגו בפסטיבל השנה. העובדה שהם הוקרנו באולם טיקוטין הנורא, וליקויי שיבוץ חמורים מצד הפסטיבל, גרמו לי לוותר על כל העניין הזה. דיוויד ד'ארסי, אחד ממבקרי הקולנוע של "סקרין" ומשתתף קבוע באתר גרין-סין (ואחד השופטים בתחרות התיעודית בחיפה בשנה שעברה), סיפר לי שהוא מאוד התלהב מכמה סרטים תיעודיים ישראליים שראה השבוע ושהוא מתכנן לכתוב על כך בקרוב לגרין-סין.

מה למדתי השנה בפסטיבל?

1. שכדי לתאר אינטימיות בין צעירים – בני 17 בערך – צריך להראות אותם מאזינים יחד לאייפוד אחד, כשבאוזנו של כל אחד נעוצה אוזניה אחת. זה היה גם ב"פלוי" וגם ב"רק על אהבה" ונזכרתי שראיתי את זה גם ב"כתם" הקצר של אלה שרייר בפסטיבל ירושלים. שיתוף הפעולה הזה הסוציאליסטי הזה מוצא חן בעיני, על אף הפרובלמטיות ההיגיינית שלו, אבל אני לא יכול שלא לתהות האם מאזיני הדור החדש לא יודעים יותר מה זה סטריאו.

2. סאן סיטי = אוטופיה שקרית. ב"מטען 200" חולמת אחת הדמויות להקים עיר אוטופית בשם סאן סיטי, בה לכולם יהיה כסף, גברים לא יצטרכו להתחתן, וכל הילדים יהיו משותפים. ב"לסגור מעגל" מתחילה העלילה בקהילת קשישים באריזונה בשם סאן סיטי, שנראית כמו העיר שהוקמה לכבוד "המופע של טרומן". הכל מושלם בעיר הזאת, השמש זורחת, כולם שמחים, אלא שכמובן שמתחת לפני השטח סדק אחד מפורר הכל. המשך הסרט מתרחש בצד השני, הסגרירי, המושלג והקר של אמריקה.

עידכוני האתר יתחדשו הערב, שוב מתל אביב. עם סיכום התחרות הישראלית בפסטיבל חיפה ועוד רשמים מכמה סרטים נוספים.
עד אז:
האם כבר בחרתם שם עברי ל"The Kingdom"?
האם כבר צפיתם בסרט הקצר החדש של ווס אנדרסון?

"האמיצה": פרוגרסיבי או רגרסיבי? מחזיר את הקולנוע לימי הנקמה הפאשיסטיים של שנות השבעים, או שמזניק את הדיון בנושא לשלב הבא? מה שבטוח: ניל ג'ורדן הוא במאי נפלא וחכם להפליא, גם כשהוא נוגע – והוא אוהב לגעת – בעצבים הכי חשופים של המוסר החברתי. וחוץ מזה, הוא יודיע לשנע רגשות באמצעות תנועות מצלמה. השוט הלפני אחרון, המצולם מזווית עילית בין סמטאות אחריות, עושה את הסרט כולו. אם הייתי כותב את הביקורת לעיתון אמריקאי הייתי נותן לה את הכותרת And you will know us by the trail of dead.

=========

"The Kingdom" של פיטר ברג התווסף ברגע האחרון לפסטיבל חיפה. הוא יוצג מחר (חמישי) ב-12:30 בצהריים באודיטוריום. אתם עדיין יכולים להציע שמות עבריים לסרט, או להגיד האם את בעד להשאיר אותו כ"הממלכה".

=========

ובעוד אני נושא תפילה ש"הממלכה" לא יהפוך בעברית ל"ממלכה קטלנית" נתקלתי באייטם הזה, שנמצא כבר שבועיים בנרג' אבל איכשהו פספסתי אותו. הוא די משעשע: ניב שטנדל מקטלג את כל חטאי תרגומי השמות הגדולים של המפיצים הישראליים בשני העשורים האחרונים. זו לא הפעם הראשונה שמישהו עושה את זה, וגם אני בעבר התפננתי על מחרוזות שמות כאלה ואחרים, אבל זה עדיין רלוונטי, מבדר ומבעית, בעיקר כי משום מה מסורת התרגומים העקומים לא מצליחה להתפוגג (ואגב, חסרה שם קטגוריה מאוד חשובה ומרכזית של "אהבה זה משהו" או "משהו על אהבה". סרטים עם המילה אהבה בשמם מצליחים בטירוף בארץ. והנה מגיע עוד אחד: "Mozart and the Whale" שייצא החודש בארץ באיחור קטנטן של שנתיים, ייקרא כאן "משוגעים מאהבה").
זה משונה, כי אם אני הייתי יוצר, והייתי עושה סרט או כותב ספר, הייתי רוצה למצוא לו שם שיהיה ייחודי, רק שלי, שיבדיל אותו מכל מה שנעשה קודם. בשעה שהמפיצים בארץ עובדים מתוך תפיסת עולם יוניפורמית, הם ממש רוצים שלא תוכלו להבדיל בין הסרט שלהם שמציג עכשיו וסרט שלהם מלפני 5, 10 ו-20 שנה. ונראה שזה היה כאן כך תמיד. עד היום לוקח לי כמה שניות להיזכר מה זה "אורות הכרך", "חופי הכרך" ו"נערי הכרך". מעניין למה הם חושבים שזו טקטיקה טובה ומתי דור המפיצים הנוכחי כבר יתאדה ויפנה את מקומו לדור חדש, צעיר, מעודכן ומכוונן יותר לקהל הצרכנים שלו.

=========

איתן ראה את "In the Valley of Elah" של פול הגיס ("מדאין") בוונציה וחשב שזה רעיון ממש רע לקרוא לסרט בעברית "בעמק האלה". אני חשבתי שזה יהיה רעיון ממש רע לא לקרוא לסרט ככה, עד שכבר יש שם של סרט שתורגם מעברית לאנגלית והייתרון התרגומי בצד שלנו. ובכן, ניצחתי. הסרט, שיוצא עוד שבועות בודדים בארץ, ייקרא "בעמק האלה".

=========

גם זה שוכב ברשת כבר שבועיים פלוס אבל רק עכשיו נתקלתי בזה (ויה גרין-סין): ביקורת נהדרת על "מדוזות" בבלוג framing device. וסקירה של אלה טיילור מ"אל.איי וויקלי" על כל הסרטים הישראליים שהוצגו בטורונטו, תחת הכותרת "הקולנוע הישראלי מתבגר". היא כותבת על "ביקור התזמורת", "הסודות" ו"מדוזות". ו"ילדי השמש" של רן טל מחזיר אותה לימיה כילדה בקיבוץ.

=========

למי שהחמיץ את טקס הפתיחה של פסטיבל אייקון לפני שלושה ימים, הנה חבורת היפופוטם במחרוזת שירים מסרטי המד"ב האהובים על כולם. משעשע (תודה לאהוד קינן עם הלינק).

==========

הפספוסים של סטנלי קובריק (ויה אן תומפסון)

==========

והנה המשימה שלכם להיום: ללכת ב-22:00 לראות את הופעת הבכורה הישראלית של אלפנט פרייד בלבונטין 7. אני מחויב, מסיבות אתיות, להזכיר שהצמד הישראלי-אמריקאי הקסום הזה הם חברים שלי (שלא לומר משפחה, במובן הסיציליאני של המילה), אבל אני מבטיח לכם שאם הם לא היו עושים את המוזיקה הכי קסומה ששמעתי באחרונה לא הייתי מטריח אתכם. יש לי המון חברים שעושים דברים איומים ונוראים ואתם לא שומעים ממני פיפס עליהם. אז קדימה, לכו לראות. וכדי להתחמם לקראת ההופעה, קיפצו לדף המייספייס שלהם ושמעו שם ארבעה שירים. אחריהם אני די בטוח שכבר תדלגו בחדווה לעבר רחוב לבונטין (וספרו איך היה. אני בחיפה, אחמיץ).

אחת הבעיות הגדולות שאני מאבחן בקולנוע הישראלי, כפי שהוא משתקף בפסטיבל חיפה, היא הלחנת הפסקול. כל הסרטים שראיתי עד היום היו יכולים להיות ב-20 אחוזים טובים יותר עם פסקול אחר. אני בתחושה שהסרטים נכתבו כסוגה אחת ואז הולחנו כסוגה אחרת. והבמאי איבד קשר עם הטון של הסרט של עצמו בין הכתיבה לפוסט-פרודקשן. אגב, זה הפריע לי גם ב"ביקור התזמורת", שאני חשבתי שהמוזיקה בו היתה החוליה הכי חלשה בסרט. (לא שבאף אחד מהסרטים האלה המוזיקה עצמה לא טובה, אלא שהיא פשוט לא מתאימה).

ונדמה לי שאורחי הפסטיבל מתחילים ללקות ב-cabin fever. הסגר החיפאי מתחיל להתל בשפיותם (שפיותנו). אני שומע על אורחים מחו"ל שאחרי כמה סרטים ישראליים ראשונים צריכים לגרור אותם בכוח לסרטים ישראלים נוספים. הם בטראומה ממה שהם רואים. אני שומע בין הסרטים שיחות בין אנשים שמדווחים על אחד האורחים שבלתי אפשרי לשבת לידו, מסיבות שונות. ואני שומע על סדרן מהאודיטוריום שהגיש תלונה אצל הנהלת הפסטיבל כי לטענתו מבקרת קולנוע בדימוס תקפה אותו מילולית. ולמקרינים? נראה שלהם כבר נשבר לגמרי. הסרטים מתחילים באיחור בלי שום סיבה נראית לעין. ההפסקות בין הסרטים ארוכות כך שאיחור בסרט אחד לא משפיע (לרוב) על הסרט הבא. סתם, מתחילים באיחור. כי ככה בא להם. מזילזול. והבוקר כשמבקר הקולנוע האמריקאי דיוויד דארסי, שאצר כאן תוכנית דוקומנטרית די מופלאה, ניסה לומר דברי הקדמה לפני "הרוחות של סיטה סוליי" לא טרח המקרין להסתכל מבעד לחלונו, או להתעדכן בתוכנייה, ופשוט כיבה את האור באולם והתחיל את הסרט תוך כדי דברי ההקדמה. בהנהלת הפסטיבל, הועבר לי, מצחקקים אל מול הביקורת שלי על איכות האירגון ותנאי ההקרנה בחלק מהאולמות. אבל מה לעשות: המקרינים לא מתפקדים והאולמות בפנורמה באמת בלתי נסבלים.

העניין הוא שאם הייתי רואה ערימה של סרטים טובים, כל המצוקות הצדדיות היו נראות זניחות. אלא שגם הסרטים די חלשים.

"הגירוש".
סרטו השני של אנדריי זוויאגינצב ("השיבה"). בצאתי מהסרט נשבעתי שהבא שאומר לי שזוויאגינצב הוא טרקובסקי החדש אני חובט בפרצופו. זוויאגינצב מעריץ את טרקובסקי, זה ברור לעין. וסרטו גדוש שוטים יפהפיים. אבל "הגירוש" אינו סרט ספיריטואליסטי-פילוסופי-מדיטטיבי, אלא מלודרמה משפחתית טראגית נורא בנאלית, שמצולמת נורא יפה. בטוחני שטרקובסקי, לו היה בחיים לראות את הסרט, היה בעצמו חובט בפרצופו של זוויאגינצב, ודורש תמלוגים על כל השוטים שהוא גנב ממנו.
ללא כתרי ה"טרקובסקי הבא" "הגירוש" הוא אכן סרט נאה מאוד, גדוש בסימבוליזם התנ"כי שאיפיין גם את סרטו הקודם של הבמאי (שם זה היה עקידת יצחק כאן זה סיפור גן עדן), והוא לוקח את הזמן שלו באופן מרשים. בקיצור, סרט סינמטקים/פסטיבלים לא רע בכלל, רק שצריך להציג אותו בתור מה שהוא. הוא אינו טרקובסקי, הוא אנג לי.

"פלוי"
אתה יודע שאתה אוהב במאי כשאתה מצליח לחבב גם סרט בינוני שלו. ואני מת על פן-אק רטאנארואנג. זה מה שהבנתי תוך כדי הצפייה ב"פלוי", סרטו החלש ביותר עד כה. הדמויות שלו מקסימות, השוטים שלו יפהפיים, השימוש במוזיקה אמביאנטית פשוט מושלם.

רק דבר אחד לא ממש ברור לי מכל הפסטיבל הזה: באיזה שלב בעת האחרונה חזרה שנאת הנשים לאופנה? גם "הגירוש", גם "פלוי", גם "משחקי בילוש" וגם "רק כלבים רצים חופשי": בארבעתם היחס של היוצרים לנשים – בין אם בדיבור או במעשה – עמוס זעם וכעס. במקרה של "רק כלבים רצים חופשי" לא הופתעתי מהאגרסיביות של הסרט כלפי הגיבורה. אף אחד מהיוצרים שם לא נראו לי מעודנים או ג'נטלמניים במיוחד. אבל ב"פלוי" התבאסתי. התפנית העלילתית, שמענישה את האשה שמחליטה לעזוב את בעלה באונס, נראה כמו אקט נקמה של הבמאי בג'נדר שלם, ולא תפנית הקשורה אינהרנטית לסיפור. שני סרטים תיעודיים, "אהבה מטורפת" ו"הסרט הזה עדיין לא מדורג", עוסקים בין השאר בתרבות בה אנחנו חיים, בה אלימות כלפי נשים נתפסת כעונש לגיטימי לאשה שסררה או שהפגינה עצמאות.

"מפטיר"
בגלל שאני מתחיל להבין שיש לי ביקורת קולקטיבית די דומה על כל הסרטים הישראליים שראיתי עד עכשיו, אחכה עד מחר – לראות את שני הסרטים הישראליים הנוספים בתחרות – ואקבץ את דברי לפסקה אחת. ובכל זאת, כמה מילים ראשוניות על "מפטיר".
במאי הסרט, דוד דזאנאשווילי, עמד בכניסה לאולם רפפורט בו הוקרן סרטו בבכורה עולמית. ראו את התרגשותו מבעבעת מבפנים. הוא הפגין אומץ וקיבל את פניהם של מבקרי הקולנוע שנכנסו לסרט, לצד בני משפחתו ושותפיו לעשייה. הטריילר לסרט סיקרן אותי: סרט פשע ישראלי אפלולי. זה סרט שאני רוצה לראות. דזאנאשווילי קרא כאן בבלוג על ציפיותיי מסרטו והיתה לו רק בקשה אחת: אם אני לא אוהב את הסרט, שלא אבוא לקוקטייל שייערך אחריו. חשבתי שזו לא רק בקשה הוגנת, אלא גם די מבריקה. הערכתי אותו על זה. "מפטיר", בסופו של דבר, הוא סרט מבולגן מאוד. עם המון דברים טובים אבל גם המון דברים מיותרים (ובכלל, זה סרט עם גודש עצום של הכל ויותר מדי). איפשהו בתוכו, הרגשתי ברגעים הקשים, מסתתר סרט טוב יותר. יש לי מחמאות רבות לסרט – מבחינה סגנונית הוא מופת לז'אנר, וגם החיבור בין הסיפור האישי של אביו של הבמאי, הריחות של שכונות דרום העיר והחוקיות של סרטי הפשע יוצר מפגש מוצלח. אבל הסרט לא עובד. למרות שלא-לא אהבתי אותו, כן התאכזבתי. לא הלכתי לקוקטייל.

"כביריה", שהוקרן שלשום, היה מבחינתי אחד משיאי הפסטיבל. כמו כל תלמיד לקולנוע גם אני למדתי על הסרט האיטלקי האילם מ-1914, שהיה לצד "הולדת אומה" האמריקאי החלוץ של הקולנוע העלילתי. אבל הלימוד היה על סמך קטעים בודדים מהסרט ודיווחים כתובים עליו. עכשיו ראיתיו לראשונה. ראשית, לא מעט ממה שלימדו אותי עליו היה פשוט שגוי. הסרט מתואר בספרי הלימוד כמעין תיאטרון פאר מצולם, עם קומפוזיציה מקבילה למצלמה. אבל הסרט, להפתעתי, מופק לעילא, קצבי, ומכיל תנועות מצלמה מפתיעות לימי הפרה-היסטוריה הקולנועית. והוא באמת אחת ההפקות הגרנדיוזיות שראיתי מימיי: הוא מתחיל עם התפרצות הר הגעש אתנה והרס העיר פומפיי ומשם הוא רק הולך ונהיה גרנדיוזי יותר.
אבל היה שם משהו שריתק אותי: היחס בין כותרות הביניים ובין התמונה המצולמת. אנחנו מכירים את הנורמה לפיה כותרות הביניים הן מעין קביים של הסרט האילם, ייצוג כתוב לדיאלוגים בעידן בו הקלטת קול בקולנוע עוד לא היתה אפשרית. ידוע לספר גם על גדולתו של פ.וו מורנאו, שהיה ראשון הבמאים בתקופת הסרט האילם שהצליח ליצור סרט נטול כתובית ביניים. אבל התפיסה של נושא הכתוביות ב"כביריה" שונה לחלוטין. הן כמעט ולא תיארו דיאלוגים. הכתוביות הפרידו בין סצינות, והיו ארוכות ומפורטות מאוד, ולמעשה תיארו את מה שעומד להתרחש בסצינה הבאה. הכתוביות הן אלה שקידמו את העלילה, עסקו בסיפור, ואז הגיעה הסצינה וסיפקה את התמונה, הרגש, את כל הצד הוויזואלי שמילים לעיתים חלשות בו – יחסי כוחות אסתטיים בתוך הפריים, זווית צילום, גוון. זה ריתק אותי כי זה עניין שאני מרבה לחשוב עליו, בעיקר בפסטיבלי קולנוע: אני די מואס בדיקטטורה הנרטיבית של הקולנוע. מטרתו של הקולנוע אינו לספר סיפור. הסיפור הוא רק אחד הטכניקות שעומדות לרשותו. זה אולי גם מה שהפריע לי ב"הגירוש": השוטים, המצלמה, הסאונד, הצבע, האור, הסמלים, כולם סיפרו "סיפור" בלתי מילולי מאוד חזק וברור. הפנייה של הבמאי, בחצי השני של הסרט, להפוך חוויה אבסטרקטית גם לסיפור דרמטי עלילתי עם פסיכולוגיה ומוסר השכל גרמו לכל הצד החזותי להפוך למיותר. בעיקר כי נדמה לי שהם גם סיפרו סיפורים שונים. ואולי כי הם הפכו את השוטים שם לקישוטים. זוויאגינצב בא לספר סיפור. סרטים של טרקובסקי אפשר לחוות גם בלי להתעכב על הדיאלוגים. הסיפור אינו העיקר בהם. הוא מקסימום רק תירוץ. את התעלומות של טרקובסקי פותר הצופה בעצמו. אצל זוויאגינצב, אם הבמאי לא היה עונה לשאלות שנשאלו במהלך הסרט, משלים את הפאזל, הסרט היה קורס. וזה עיצבן אותי.
שיהיה ברור: אני אוהב את הסרטים שהם מופת של סטורי-טלינג. יעידו כל הבמאים הישראליים שסרטם הוקרן השבוע בפסטיבל עד כמה זה מסובך לספר סיפור רהוט שיהיה אפשר ללכת איתו מההתחלה עד הסוף. זה נורא קשה ודורש מיומנות עצומה.
אבל בפסטיבלים אני גם פוגש את הסרטים שמזכירים לי שסטורי-טלינג הוא לא העיקר. ואז אני מגלה שאני מתגעגע לזה. שהסרטים שאנחנו רואים בקולנוע ביום-יום הם סרטים שבראש ובראשונה עוסקים בעלילה ופחות בטקסטורה. הצפייה ב"כביריה", שעוסק בסיפורה של עלילה מורכבת וחובקת יבשות, הזכירה לי שזה עניין של מוסכמה, שלמילים ולתמונות יש תפקידים נפרדים. הקולנוע העלילתי פנה לכיוון התיאטרון. ב"משחקי בילוש", למשל, אם הייתי עוצם את עיני ורק מאזין לדיאלוגים, דבר מהנאתי או מהבנתי לא היה נפגם. בשביל זה אני לא צריך קולנוע. בשביל זה יש לי נגן MP3.

לא ברור לי למה, אבל אתמול זינק מונה הכניסות של הבלוג לשיא חדש של כל הזמנים עם 3,700 כניסות. תודה לכולם שבאתם. מקווה שנעים כאן בסוכתי. המשיכו לבקר.

בתום שלושה סופי שבוע להפצתו (כולל סוף שבוע אחד של ראש השנה וסוף שבוע אחד של יום כיפור, בהם לא הוקרנו סרטים) מכר "ביקור התזמורת" 80,698 כרטיסים. היום חצה הסרט את קו 90,000 הכרטיסים.
אין בידיי עדיין את טבלת מכירות הכרטיסים המלאה של סוף השבוע האחרון, אבל להערכתי זה מציב את "ביקור התזמורת" במקום הראשון השבוע. שלושת הסרטים האחרים שיצאו בסוף השבוע האחרון פתחו עם מספרים די חלשים: "האמיצה" עם כ-13,000 כרטיסים, "לירות כדי להרוג" עם 12,000 כרטיסים, ו"סופרבד" עם 10,000.

דורון פישלר עידכן ב"עין הדג" (אני מתעדכן באיחור, רואה סרטים בחיפה כל היום): "רטטוי" מכר בישראל כבר 400,000 כרטיסים. לפי הנתונים שבידיי הסרט מכר בינתיים רק 385,000 כרטיסים, אבל אני מעריך שהוא אכן יחצה את ה-400,000 אלף עד שיירד מהמסכים. אני מכיר ילד אחד בן 6 שכבר ראה את הסרט שלוש פעמים. אני מניח שיש לא מעט כמוהו.

ואחרי כל הבילד-אפ ל"הממלכה" (או איך שיקראו לו בעברית) הסרט יצא בסוף השבוע בארצות הברית והפסיד בקופות לקומדית ספורט לכל המשפחה תוצרת דיסני עם דה רוק.

זוכרים את ג'יימי סטיוארט, הקולנוען הניו יורקי שכבר שנתיים מסקר את פסטיבל ניו יורק במעין סרטונים קטנים, משעשעים ואקספרימנטליים שהוא מצלם במצלמת וידיאו, עורך בעצמו על המק הביתי ומלווה בקריינות לקונית ומלאת שנינות? ובכן, פסטיבל ניו יורק הושק בשבת ועכשיו לסטיוארט יש מאחוריו את המגזין "פילם-מייקר" שאירגן לו ראיון אחד-על-אחד עם ווס אנדרסון. התוצאה, נו, תמהונית (אבל גדושת כשרון).

ובשורות על הישגי קוראי הבלוג וידידיו: סטארי נייט, מוותיקות הבלוג, ילדה בת שלשום. וטל לוטן, גם היא מגיבה ותיקה וידידה קרובה, ביימה קליפ לכנסיית השכל. נא לצפות.