שבת. היום השלישי של הפסטיבל.

בחיפה צריך לזרוק את התוכניות לפח. התכנון היה קפדני ומדויק: להיכנס ל"ליידי צ'טרלי" ב-13:00 באודיטוריום. הסרט נמשך 168 דקות. מתוכן בטח לפחות חמש דקות של רולר כותרות. לצאת מהר מהאולם ברבע לארבע, לתפוס מונית לקריגר ולהגיע ב-16:00 ל"הגירוש" של אנדריי זוויאגינצב. הצלם של הסרט בארץ. אלא ש"ליידי צ'טרלי", השם יודע למה, מתחיל באיחור של עשר דקות. הוא נגמר ב-15:55. אולי גם "הגירוש" יתחיל באיחור, אבל אי אפשר לדעת. הסרט נמחק מרשימת הצפייה שלי. עובר לתוכנית ב': אם אני לא מגיע ל"הגירוש", אני הולך ב-17:00 ל"איש מטריד" הנורבגי. אלא שכאן אני מתחיל להפוך לחיפאי בעצמי והרגיסטרים במוח משתבשים. משום מה חשבתי שהסרט באולם רפפורט. לא, הוא היה בפנורמה. וכך ב-17:01 אני נכנס לסרט הראשון שנמצא לידי: "עוברים להודו". לא תכננתי לראות את הסרט הזה בפסטיבל, הוא ממש תכף עולה להקרנות בסינמטק תל אביב.
אני ממשיך לעשות תוכניות לערב. "ג'וליה מיה" מתחיל בסינמטק ב-20:30 ונמשך פחות משעה וחצי, אם אחמוק החוצה לפני שמזמינים לבמה את כל השחקנים אספיק להגיע ב-22:00 ל"נפוליאון ואני" באולם האודיטוריום הצמוד. איפה. "ג'וליה מיה" מתחיל בכמעט 20 דקות איחור. בדיעבד, אם הייתי יוצא ממנו עשרים דקות לפני הסוף כדי להספיק להגיע בזמן לסרט הבא, הייתי נותר עם רושם טוב בהרבה מהסרט, שמאבד את חינו לקראת סופו. אבל נשארתי עד הסוף.

וכך נוצר לי היום החמוד. יום בו ראיתי סרטים סימפטיים מאוד, אבל אף אחד מהם לא היה מבריק או מעולה או יוצא דופן. מצד שני, אף אחד מהם לא היה גרוע או מביך או מכעיס. גם זה הישג.

"ליידי צ'טרלי"
עיבוד מעניין מאוד לרומן של ד.ה לורנס. פסקאל פראן נטש נטשה את הגרסאות האירוטיות הקודמות והלך והלכה על עיבוד בסגנון ז'אק ריווט. התוצאה מרשימה למדי, בעיקר בכך שהיא מצליחה להפוך סיפור שהפך לקלישאה אירוטית – הגברת העדינה מתאהבת ביערן המסוקס – לעלילה אנושית העוסקת בבני אדם שאפשר להזדהות איתם. הסרט גם מקפיד על שיוויון מרשים בכל הקשור לא רק לייצוגים של עירום ומיניות, אלא גם של מניעים, משיכה ורגשות. בכמעט שלוש שעות של סרט פסקאל פראן מנסה לעשות שימוש בקצת יותר מדי סגנונות נראטיביים, אבל איכשהו זה עובד. הסרט לא הפיל אותי, לא חשבתי שהוא גאוני, לא מצאתי בו יצירת מופת אדירה – כי היו כאלה שכן – אבל הייתי לצידו. בעיקר כי יש לו סצינת סיום פשוטה נורא אבל נהדרת.
(תוספת: ואחרי שאיתן בתגובות הבהיר לי שפסקאל פראן היא במאית, אני גם מזהה בדיעבד את המגע הנשי של הסרט, שהופך אותו מסיפור על תשוקה לסיפור של גילוי עצמי, של התמודדות עם מיניות נשית, מעין התבגרות מאוחרת).

"עוברים להודו"
המבקרים האמריקאיים כתבו השבוע על שני סרטים שעלילתם מובילה גיבורים אמריקאיים להודו. האחד הוא "דרג'ילינג בע"מ" של ווס אנדרסון, השני הוא "עוברים להודו" של ג'ון ג'פקוט. הראשון, שכולם באים אליו עם ציפיות והוא פתח אתמול את פסטיבל ניו יורק, זוכה לביקורות מאוכזבות (טוני סקוט ב"ניו יורק טיימס" ערף את ראשו). השני, שאיש לא שמע עליו או על שחקניו או על יוצריו דבר, מוגדר כהפתעה נעימה ומוצלחת. ומה אתם יודעים, הוא אכן הפתעה נעימה ומוצלחת.
אלא שבואו נשים דברים בפרופורציות: ל"עוברים להודו" אין ערך קולנועי של ממש. זהו גור סרטים, חמוד, פלאפי, נעים לליטוף ולהתכרבלות ועושה מצב רוח חמים וביתי. לא שום דבר שלא ליטפתם קודם. זה סיפורו של מנהל מחלקת שירות לקוחות שנשלח להקים מחדש את מחלקתו בהודו. כל תחילת הסרט גדושה בכל הבדיחות שאתם יכולים לדמיין על הסתגלותו של אמריקאי מפונק וצר אופקים לאורח החיים העולם-שלישי של הודו ובעיות העיכול שלו מהמפגש. חביב.
החצי השני קצת יותר מעניין, בעיקר בזכות חשבון הנפש התאגידי שהאמריקאי עושה לעצמו. וכאן הסרט חושף כבר את שורשיו האמיתיים: מישהו כאן ראה את "גיבור מקומי" של ביל פורסיית ורצה לעשות הומאז'. או לגנוב. סצינת הסיום כמעט זהה. אבל מכיוון ש"גיבור מקומי" הוא אחד הסרטים האהובים עלי אי פעם אני רואה זכות ביוצר שמשתמש בסרט הזה כמודל לחיקוי, כי הוא אכן כזה. אבל "עוברים להודו" אינו "גיבור מקומי" וג'ון ג'פקוט אינו ביל פורסיית. אבל הסרט שלו אכן מתוק מאוד. בעיקר אם, כמו לא מעט מהקהל החיפאי שגדש את האודיטוריום והתמוגג מכל רגע, לא ראיתם סרט מימיכם.
ואגב: "עוברים להודו" הוא הפקה עצמאית תוצרת סיאטל והוא כבר זכה בפרס בפסטיבל סיאטל האחרון. ובסוף השבוע הוא הניב כותרות בזכות העובדה שמפיקיו החליטו ללכת בדרך הישראלית: להפיץ אותו עצמאית ללא מפיץ. הוליווד מחכה לראות האם מפיקיו יפשטו את הרגל כמו פיטר בוגדנוביץ', האמריקאי האחרון שניסה להפיץ סרט ללא מפיץ, או שיזכו להצלחה וישנו את שיטות ההפצה והחוזים הקיימים. הראיון עם מפיק הסרט די מעניין, ואף רלוונטי למפיקים הישראליים המתלבטים רבות האם ללכת לבד או להיעזר במפיץ שלרוב יפשוט מעליהם את עורם.
ועוד אגב: הסרט נקרא במקור "Outsourced". או בתרגום לעברית: נזרקו למיקור חוץ. השם "עוברים להודו" ניתן על ידי אנשי פסטיבל חיפה. מפיצי הסרט, סרטי נחשון, עדיין מחפשים לו שם עברי אחר. יש כאן הייטקיסט עם רעיון?

"ג'וליה מיה"
סרט חמוד. חינני. בלתי מזיק. היה לו פוטנציאל להיות יותר ממה שהוא. קודם כל, כל נקודת המוצא שלו נורא תמוהה לי. יובל גרנות, הבמאי, כתב את הסרט כהומאז' לבת זוגו, הגר בן אשר, שיש הטוענים שהיא כפילה שתי טיפות מים של ג'וליה רוברטס. הדמיון הזה פשוט טס לי מעל הראש. לא רואה אותו, לא מבין אותו. לכן גיבור הסרט עם האובססיה שלו לנערה שדומה לג'וליה רוברטס פשוט נראה לי כמו תמהוני חביב שמפנטז במקום להסתכל. אם אני רואה איזשהו דמיון בין בן אשר ובין רוברטס זה בעיקר ברעמת התלתלים החצופה של בן אשר, המזכירה את זו של רוברטס ב"מיסטיק פיצה". כך שאם "ג'וליה מיה" היה הופך להומאז' ל"מיסטיק פיצה" הייתי מצליח להבין.
אבל חינו של הסרט הוא בכך שנדמה שאין הפרדה בין החולמנות של הבמאי ובין זו של הגיבור שלו. חיים זנאתי מגלם במאי של סרטי קסטות שמתאהב בסוכנת מכירות של יס, ובגלל שהוא חושב שהיא דומה לג'וליה רוברטס הוא מחליט לכתוב למענה את גרסת השכונות של "אשה יפה" ההוא ולהפוך אותה לכוכבת.
כל עוד הסרט נע על המתח שבין החולמנות שלו, האיש שאשכרה חי בסרט אבל אין לו כשרון אמיתי לממש אותו, ובין העולם שבו חיה הגיבורה-בעל-כורחה שלו, הסרט מצליח להישאר מסקרן ומתוק. אלא שעד מהרה מתברר שאנחנו לא באמת צופים בגרסה מקומית של "אשה יפה" אלא ש"ג'וליה מיה" בעצמו הוא מעין סרט קסטות שכונתי כזה, שמנסה לגעת בחיים אבל לא ממש יודע איך.
ואם כבר, אז הגר בן אשר נורא מזכירה לי את טליה שפירא מימי "עיניים גדולות". סרט על חייה הייתי שמח לראות, ומכיוון שבן אשר היא גם במאית (סרט הגמר שלה, "משעולים", היה עשוי למופת, גם אם לא הבנתי מה היא רוצה ממני) אולי זה פרויקט שמתאים לה.
ואגב: צ'רלס ברנט נאלץ לגנוז למשך עשרים שנה את סרטו הראשון "רוצח הכבשים" כי הוא השתמש במוזיקה ללא רשות ולא היה לו כסף כדי לממן את הזכויות. טוד היינז גנז את סרטו הקצר "סופרסטאר" כי עשה שם שימוש ללא רשות בשירי הקרפנטרז ובבובות בארבי. אם יובל גרנות וצוותו לא יעבדו מהר, הוא עשוי למצוא את עצמו בתסבוכת מול אולפני דיסני על השימוש שהוא עושה בקטעים מתוך "אשה יפה".
לכאורה אפשר פשוט לחתוך אותם החוצה ולא להסתבכך עם עורכי דין, אבל הסצינה בה הקטעים האלה הכי בולטים היא גם אחת המוצלחות בסרט: הבמאי היפואי כותב את האדפטציה שלו. הוא צופה ב"אשה יפה" בדי.וי.די, שומע משפט ואז כותב אותו בשפתו. אלא שהוא לא רק מתרגם את הסרט מאנגלית לערסית, הוא גם שואב מהרפליקות המקוריות את הסאבטקסט שלהן וכותב רק אותו.
במילים אחרות, זה הזמן לערב את ערוץ 10 בהפקת הסרט. ארנון מילצ'ן, מפיק "אשה יפה", הוא מבעלי המניות בערוץ. אם עובדים נכון, הוא בטח יכול לסדר את ענייני הזכויות מול דיסני.

הפוסט הזה עלה אתמול (שישי) ב-16:00. אני מקפיץ אותו לראש הדף כי מצאתי וידיאו באיכות משובחת יותר מכל הלינקים הקודמים. מי שעוד לא ראה, מומלץ.

"מלון שבאלייה", סרט קצר שביים ווס אנדרסון הנמשך 13 דקות, מוגדר בכותרות הסיום שלו כ"חלק א' של הדרג'ילינג בע"מ". הסרט הקצר מוקרן בפסטיבלים לפני "דרג'ילינג בע"מ", הסרט הארוך החדש של אנדרסון (עם ג'ייסון שוורצמן, אואן ווילסון ואדריאן ברודי), וכנראה שלא יוקרן לפני הסרט כשסרטו החדש של אנדרסון ייצא להפצה מסחרית. במקום זאת, הוא עלה שלשום להקרנה חינם ב-iTunes. אלא שחנות אייטיונז, גם כשהיא מחלקת סחורה חינם, פתוחה רק לגולשי אמריקה וכך אני מחפש ביומיים האחרונים מי כבר ראה את הסרט, הוריד אותו והעלה אותו הלאה. ובכן, מצאתי. צפו מהר, כי פוקס הבטיחו את הבלעדיות לאפל והם בטח יורידו את הווידיאו הזה תוך יום-יומיים.
(הפעם זהו קובץ באיכות מצוינת. צפו בו במסך מלא):

אגב, בישראל תורגמו סרטיו של אנדרסון מ"The Life Aquatic" ל"עמוק במים" ומ"ראשמור" ל"המירוץ לצמרת של מקס פישר". כך שבהמשך למגמת השבוע האחרון כדאי מאוד שא.ד מטלון, שאמורה להפיץ את הסרט הנוכחי, תפנה לחובבי ווס אנדרסון בארץ כדי להתלבט איך לקרוא ל"The Darjeeling Limited" בעברית לפני שזה הופך ל"אחים בדרך" או "הודו ברכבת".

פסטיבל חיפה. חמישי-שישי. היומיים הראשונים.

שדרות הנשיא

זו הפעם הראשונה בפסטיבל קולנוע שאני נוכח בו, שטקס הפתיחה היה מוצלח יותר מסרט הפתיחה. וזה לאו דווקא כדי להקניט את סרט הפתיחה, אלא כדי לציין שהפעם היחידה שהתרגשתי בערב הפתיחה בחיפה היה בכמה רגעים לפני הקרנת הסרט. הנאום של עמוס גיתאי, כהקדמה לסרטו, היה צלול ונוגע ללב יותר מהסרט. ברכת הווידיאו ששיגרה ז'אן מורו לכבוד הטקס היתה מרגשת. העזוז במותניו של יונה יהב, ראש עיר שלא הבחנתי ממש בקיומו בשנים קודמות ושהשנה נראה כמו בעל הבית של הפסטיבל ומישהו שקולנוע ממש מזיז לו. אבל הכי חשוב: עם כל הטבעיות שבה בא לי הזלזול במוסדות לאום וייצוגים של שררה עצם נוכחותו של נשיא המדינה באירוע כזה, ובעיקר בנאום שלו, בו ניתח בדקות ארוכות, מלאות תובנות נאות ומנוסחות לעילא את "ביקור התזמורת", היתה לרגל תחושה – ואולי רק אשליה – שמישהו כאן עשוי לרצות גם להזניק את מעמד הקולנוע הישראלי ולא רק לחבל בו.

איך אומרים: התנתקות? הנתקות? או התנקות?

עמוס גיתאי חייב לעשות סרט ערפדים גותי. המשיכה שלו לדמויות כמו זו של חנה שיגולה ב"הארץ המובטחת" או אלה של ז'אן מורו וברברה הנדריקס ב"התנתקות" והדגש שהוא שם לטקסי הקבורה בארמונות האירופים המתפוררים בתחילת "התנתקות" גורמות לי לחשוב שהוא מתבזבז על קולנוע פוליטי.
"התנתקות" מתחיל בסצינה אחת המוגשת בשוט רצוף אחד בקרון רכבת המוביל מאיטליה לצרפת. לירון לבו, ישראלי בצרפת, פוגש את היאם עבאס, פלסטינית בהולנד, ומתחיל דו שיח קצבי ומבדר, שהופך לפלירטוט, שכותרתו היא "כולנו בדואים". או: הפלסטינים הם היהודים הנודדים של ימינו. הסצינה נראית כמו פרק ההמשך ל"זרים", גם שם פלירטט לבו עם פלסטינית אירופית, ונראה כמו האפיזודה האבודה של "סיפורי רכבת". אלא שאחרי הפתיחה הזאת, שאין לה שום קשר עם מה שקורה בהמשך, מתחיל סיפור מבולגן יותר.
הסצינה הבאה בילבלה אותי. לבו עכשיו בתחנת רכבת. אבל שיערו ארוך בהרבה משהיה בסצינה הקודמת. נראה שחלף חודש מאז הסצינה הקודמת. אבל בגללשגיתאי הוא במאי מרושל להפליא אני לא יודע האם יש כאן אמירה טמפורלית או סתם ליקוי בהמשכיות. גיתאי הוא מהבמאים האלה שרוצים שנתעמק בסרטם, כמו שעושה ה"ליברסיון", שנבחן את סמיוטיקה הקולנועית שלו, כמו שעושה אירמה קליין, אבל הוא מתגמל אותנו באוסף בחירות שנראות לרוב אקראיות, שרירותיות או סתם שגויות. מה, למשל, אנחנו אמורים להבין מהסצינה בה מגיעים ז'ולייט בינוש ולירון לבו לנמל ישראלי, אליו הגיעו מאירופה, יום יומיים לפני ההתנתקות? ההתנתקות, כזכור לי, היתה בעיצומו של קיץ, ואילו הסצינה מצולמת מול שמים סגרירים, רוח אימתנית נושבת וכל הדמויות חפונות בסוודרים וצעיפים. האם זה בא לבטא מצב רוח לאומי מטאפורי שהתקדר ערב ההתנתקות, או סתם חוסר תשומת לב לפרטים?
אבל הכי חשוב: גיתאי חייב לארגן הקרנה של "התנתקות" לאנשי הנהלת רשות השידור. האנשים שבחוצפתם משכו תמיכה בסרטיו על רקע פוליטי – ממש כמו שאותה רשות גנזה את הסרטים שביים עבורה בתחילת שנות השמונים, כאילו לא חלף חצי יובל מאז – תופתע לגלות גיתאי חדש ב"התנתקות". זה כבר התחיל למעשה ב"עלילה", אבל גובר כאן. עמוס גיתאי, הבמאי הישראלי הדיסידנטי, עשה סרט ימני.

פריקי פריידיי

היום הרשמי הראשון של הפסטיבל התחיל עם תובנה לא נעימה: אין מה לראות. איכשהו שיבוצי הסרטים בחיפה מצליחים ליצור או חללים גדולים בהם אין אף סרט מעורר סקרנות, או בלוקים שלמים של סרטים מסקרנים העולים זה על זה. ואז ההקרות החוזרות של הסרטים, שוב משובצות מול הקרנות בכורה של סרטים אחרים. סידור תוכנית הצפייה שלי לימים הקרובים היתה מלאכה מתסכלת. זה קורה מדי שנה: משהו בשיבוץ הקרנות הבכורה וההקרנות החוזרות קצת עקום.

ממנטו

ראש העיר יונה יהב הזכיר את זה שוב שוב: למרות שזה הפסטיבל ה-23, זה למעשה יום ההולדת ה-25 לפסטיבל חיפה. הוא הושק ב-1982, אבל שתי מהדורות שלו בוטלו במהלך השנים. כך שאחרי 25 שנים הייתם מצפים שזה יהיה כבר פסטיבל עם ניסיון מצטבר, עם איזשהו מושג איך תפעלים את העסק הזה. ולא. כמו הגיבור של "ממנטו" גם הזכרון לטווח קצר של פסטיבל חיפה מתאפס בכל פעם, ונדמה שבכל שנה הם צריכים להתחיל את הכל מהתחלה. מה ושים עם האורחים, העיתונאים, בעלי תגים, למשל? אתגר. וזה משונה, כי אנשי פסטיבל חיפה מסתובבים בכל הפסטיבלים בעולם, בטח הם ראו איפשהו משהו שאפשר ליישם גם אצלם.
או, הכי מעצבן, עניין התרגום לעברית. לפני שנתיים פסטיבל חיפה היה חלוצי בכך שהוסיף כתוביות תרגום בעברית לרבים מסרטיו באמצעות מערכת ההקרנה של דיגיטייטל, המסנכרנת כתוביות המוקרנות ממחשב דרך מקרן וידיאו לתחתית המסך, ללא הצורך להדפיס את הכתוביות על העותק עצמו (מלאכה שהיא גם יקרה וגם בלתי אפשרית בעותקים הניתנים לפסטיבל בהשאלה או בהשכרה למשך ימי הפסטיבל בלבד). אלא שלצד הצעד המבורך היתה תופעת לוואי מצערת: מקרן הווידיאו שהקרין את הכתוביות גם הציף באותה הזדמנות את הפריים בריבוע אור שגרם לסרטים להיות בהירים מדי, דבר שהואגש מאוד בסצינות חשוכות. בשנה שעברה, בעקבות הביקורת שלי, נמצא לכך פתרון. השנה? כאילוהכל נשכח. בחזרה למשבצת הראשונה. שוב – בהקרנה באולם רפפורט הערב – הציף ריבוע אור את המסך. זה קרה בהקרנת "שירתתי את מלך אנגליה" של יז'י נזל, שהיה באולם להציג את הסרט אבל עזב לפני תחילת ההקרנה. מעניין איך היוצר הפדנט הזה היה מגיב כשהיא רואה שיש ריבוע של אור באמצע הפריים הקולנועי שלו. ניגשתי לתא ההקרנה ושאלתי למה אי אפשר לסדר כמו בשנה שעברה, שכל החלק העליון של פריים הווידיאו יהיה מוסתר. ענו לי: "אי אפשר". אז קחו בחשבון שאתם מקבלים בונוס: ריבוע אור שחותך את הפריים. ברגעים האפלים הוא מעלים את הפרטים מהמסך.

אגב ריבועי אור: בהקרנה של "מעבר יקום" היה מישהו שכנראה מוטרף מהסרט, אולי זה היה האירוע הקולנועי שהוא הכי חיכה לו. כל כך עצומה היתה התרגשותו שהוא הכניס לאולם מצלמה כדי לתעד פריימים נערצים מהסרט. רק שהאוויל הזה – או האימבצילית, לא ראיתי במי מדובר – צילם את המסך עם פלאש. יש חוק ברור: לא מצלמים מסך קולנוע עם פלאש. קודם כל כי זה נורא מפריע לכולם. זה מסנוור בחושך. אבל בעיקר כי זה מיותר. ברגע שהפלאש מציף את המסך באור כל מה שיראה הצלם החובבן בתמונה זה מסך לבן, שהפלאש העלים ממנו את התמונה המוקרנת. כך שאותו מעריץ ג'ולי טיימור משונה גם הטריד מאות צופים, עד שמישהו ניגש אליו וביקש שיפסיק, וגם יגיע הביתה לגלות שיש לו אוסף מרגש של תמונות של מסך לבן.

"רק כלבים רצים חופשי"

יש סרטים שאפשר לסכם במשפט או במילה. את "רק כלבים רצים חופשי" אפשר לתמצת בתו אחד: ?
צריך להמציא מילים חדשות בעברית כדי לתאר עד כמה הסרט הזה רע. הוא ממש מגוזש. הוא פשוט תענלן. גם ביגדלי וגם משתלמם.
התסריט של אסי דיין אינו נטול מעלה או שתיים, עליהם אעמוד בעוד שלושה שבועות כשהסרט ייצא למסכים.

"שירתתי את מלך אנגליה"

מקסים מאוד. יז'י מנזל, אורח הפסטיבל והזוכה בתחרות כפילים של ז'אק טאטי, אמר לפני ההקרנה: זה אינו סרט על מלך אנגליה. כדי לדעת על מה הסרט תצטרכו לעקוב אחרי הסרט. כהרגלו, מנזל משתמש בטכניקות הומור של הקולנוע האילם, בדמות צ'פלינית, ויוצר סרט עם תזמון מופלא ועיצוב סצינות נהדר. בתחילה כל העסק נראה מיושן, מעין קומדיה אנטי-בורגנית לבורגנים, מעין תיאטרון יידיש נוסח צ'כי שאכן הצחיק קשות את הקהל החיפאי הדי מבוגר שמילא את האולם. אבל בחצי הסרט התברר שיש מטרה לסגנון, ולקראת הסוף, הסרט מפסיק להצחיק. פתאום הדמות הראשית – רודפת ממון וכיבודים – הופכת מפלצתית בעיוורונה האנושי והסרט גורם לנו להרגיש רע שחיבבנו את מסעה הלא ידידותי במעלה סולם הדרגות. וכן, יש משהו קצת מיושן בסרט, אבל הוא חינני מאוד ועם כמה רגעים של קולנוע משובח ומדוקדק.

"מעבר ליקום"

פיאסקו מופלא. המבקרים האמריקאים הבכירים די יורדים על הסרט הזה – והאמת, אני די מבין למה. יש בו המון טעויות בשיקול דעת שגורמות לו להיראות נלעג ואף טריוויאלי למי שמספיק בוגר כדי שיכיר גם את "צוללת צהובה" מחד וגם את "החומה" מאידך. זה "ממה מיה" בלי ההומור והקאמפ. רק מה, משהו בסרט המשונה הזה עובד. זו בוודאי המוזיקה. לא מאוד אהבתי את הסרט, אבל ממש בא לי לראות אותו שוב. הוא תכף מגיע לבתי הקולנוע, ארחיב עליו אז.

בשעה טובה התפניתי לעדכן את רשימת המומלצים והלא-מומלצים בטור הצד השמאלי. ובגלל שעלו השבוע המון סרטים חדשים ניסיתי ללכוד את כולם, אם כי בקצרה, במדור הדפוס שלי. הנה, בנשימה אחת: "סופרבאד", "הרחק ממנה", "ממלכת טראביתיה", "המסור 3", "אבק כוכבים", "28 שבועות אחרי" (שני האחרונים יפתחו וינעלו את פסטיבל אייקון בסינמטק תל אביב).

continue reading…

את Iron & Wine גיליתי בפסקול הסרט "בחברה טובה". סם בים, האיש מאחורי ההרכב, הוציא אז את "Our Endless Numbered Days" המענג ונעלם. אלא שמאז הוא זכה להצלחה אלטר-פופית: בפסקול הסרט הנ"ל, "גרדן סטייט" ואפילו בפרסומת אמריקאית. אתמול, שלוש שנים אחרי הדיסק ההוא, הוא הוציא דיסק חדש.

הנה שיר מתוכו – Boy With a Coin
(ויה linesthroughlines)

===========

אני מסתכל על רשימת הסרטים שיציגו בפסטיבל ניו יורק החל משבת – רק שניים יציגו במקביל גם בחיפה – ואני מבין: ישראל זקוקה לפסטיבל קולנוע שלישי, בינואר. אחרת את רוב הסרטים ברשימה, למעט אלה הבודדים מתוכם שייצאו מסחרית בארץ באיזור ינואר-פברואר, נראה כאן רק בירושלים, ביולי הבא. עינוי.

==========

נייתן לי, בפריוויו לפסטיבל ניו יורק ב"ווילג' וויס", קוטל את הסרט החדש של בריאן דה-פלמה. אבל ב"מוסף הארץ" הצליחו להבריק: מתברר שהעיתונאית הישראלית יעל לביא מיודדת עם דה-פלמה ושהתה איתו בירדן כשצילם שם את הסרט. עכשיו שתשכנע אותו לבוא ארצה ולהציג אותו, כי אני לא רואה סיכוי שהוא יופץ כאן.

==========

ואתם יודעים שעונת האוסקרים התחילה כשפסטיבל טורונטו ננעל ודיוויד פולנד מרכז את מומחי האוסקר שלו לטבלת ההימורים הראשונה. "כפרה" של ג'ו רייט ו"לא ארץ לזקנים" של האחים כהן, מובילים.

בהנחה ובתקווה שענייני האנגלית ב"ביקור התזמורת" מאחורינו, אני חושב – ובזאת מציע – שהמפיקים והיוצרים חברי האקדמיה בישראל צריכים להתארגן ברגע זה, לדרוש כינוס של הנהלת האקדמיה ולהציע שינוי לאלתר של תקנון האקדמיה.
החוקים החדשים צריכים להיות:
– פיצול הבחירה ל"פרס הסרט הטוב ביותר" ו"נציג ישראל באוסקרים" לשתי קטגוריות נפרדות.
– הבהרה ברורה לסוגיה מהו סרט ישראלי. שפה? לוקיישן? אנשי צוות? אחוזי השקעה?
– הסרטים שייכללו בקטגוריית "נציג ישראל באוסקרים" יהיו כאלה שהאקדמיה עצמה, עם יועציה המשפטיים, יאשרו שהם עומדים בתנאים להיחשב מועמדים פוטנציאליים לאוסקר האמריקאי.
– הכללת כל איש צוות ושחקן המשתתף בסרט ישראלי כבעל זכות להיות מועמד.

למה?

שימו לב מה הולך לקרות בשנת תשס"ח. לחברת יולי-אוגוסט, האנשים מאחורי "ביקור התזמורת", עומד לצאת "אדם בן כלב": סרט דובר אנגלית, עם במאי אמריקאי, צלם גרמני, תסריטאי ישראלי שגר בלוס אנג'לס, לוקיישנים ברומניה וישראל וצוות שחקנים מעורב. האם זהו סרט ישראלי? האם הוא זכאי להיות מועמד לפרס אופיר? ואם הסרט הסרט זכאי להיות מועמד לאופיר, מה הרעיון שהבמאי, השחקן והצלם יהיו פסולים ממועמדות? ואם הסרט יכול להיות מועמד לאופיר, ואם הוא נפלא ומצוין, הרי שבגלל שהוא דובר אנגלית הוא כמובן לא יוכל להיות מועמד לאוסקר בשפה הזרה, מה שאומר שאין לו סיכוי לזכות בפרס אופיר, בו – כבר הבנו – נבחר הסרט שממילא תומכיו חושבים שהוא הנציג הכי ראוי לאוסקרים. וכך, חברת ההפקה שהכי הרוויחה השנה מהאיחוד הלא מוצדק של פרס הסרט והשליחה לאוסקר הולכת להידפק מאותו סעיף בשנה הבאה.
הגישה שלי: הסרט צריך להיות מועמד וכך כל איש צוות שעשה עבודה ראויה לשבח שעזרה לסרט להצטיין, ללא חשיבות הלאום או מקום מגוריו. וכדי שהסרט יוכל לזכות בתואר "הסרט הטוב ביותר" ללא חישובי אוסקרים הזרים לעניין, יש להפריד בין הקטגוריות.
ולא רק הם: לאורי ברבש יש קופרודוקציה ישראלית-פולנית דוברת אנגלית. לין רות, במאית טלוויזיה אמריקאית, ביימה בישראל עיבוד ישראלי דובר אנגלית ל"פנתר במרתף" של עמוס עוז, ואפילו ליצחק (צפל) ישורון יש סרט חדש דובר אנגלית (ולא אתפלא אם יהיה מינון רב של אנגלית בסרטם החדשים של עמוס קולק ועמוס גיתאי).
על פי התקנון הנוכחי, לאף אחד מהסרטים האלה אין שום סיבה להגיש מועמדות לפרסי אופיר. ממילא רוב יוצריהם ושחקניהם לא זכאים להיות מועמדים, וממילא אין לאף אחד מהם סיכוי לזכות באופיר כי הבוחרים מעדיפים לתת את הפרס לשגריר האוסקרים הפוטנציאלי. אם התקנון לא משתנה, התקווה היחידה שיש ליוצרים ולמפיקים של הסרטים האלה היא שהם יהיו מחורבנים, ואז הסוגייה לא תהיה כל כך משמעותית.

=========

ובינתיים, בספרד: לי מרשל, אחד ממבקרי הקולנוע של "סקרין אינטרנשיונל" ראה את "תנועה מגונה" של צחי גראד, שהוקרן בשבת בפסטיבל סן-סבסטיאן, ויצא מגדרו.

ציטוט 1:

A satirical social comedy turns into a terrific, slow-burn revenge drama in Israeli actor Tzahi Grad's second directorial outing. Though the rough, low-budget production values will put off mainstream distributors, arthouse and genre specialists should take a look at this title, whose strong script and bravura performances – especially from Gal Zaid as the small guy who decides to stand up to the big boss – more than make up for its lack of technical polish.

ציטוט 2, המכיל הפתעה בסופו:

the clever thing about the script, backed up by Zaid's fine performance, is the way that Michael's progression from mild-mannered, defeatist family guy to courageous avenging hero is realistic every step of the way – at least until the final showdown, which is so unexpectedly over-the-top it feels like an ironic, tension-releasing nod to the conventions of the genre (at both San Sebastian screenings, the audience burst into applause at this point).

=========

ובינתיים, בלונדון: גם ה"לונדון טיימס" מגלה שהעתיד בקולנוע יהיה בתלת מימד, ומציג את הסיכויים והסיכונים שבעסק. מצד אחד: ג'יימס קמרון, דרימוורקס, רוברט זמקיס, סטיבן ספילברג ופיטר ג'קסון הולכים להוציא סרטים בתלת מימד בשנתיים הקרובות. מצד שני: האם בכלל יהיה איפה לצפות בהם? כרגע יש רק 1000 מסכים המותאימים להקרנת תלת מימד בכל העולם ועד 2009 צפויים להיות רק 5000 מסכים בכל העולם. בישראל, למשל, יהיו עד 2009 שלושה מסכי איימקס 3D. אבל האם יהיו כאן בכלל מסכי תלת-מימד בהקרנה דיגיטלית? אני מהמר שבעלי בתי הקולנוע המקומיים לא יזדרזו להשקיע בכך, ושמקסימום נזכה לראות את השקתו של אולם ה-3D-דיגיטל הראשון בארץ בתחילת 2009.
ג'יימס קמרון ושותפו, ג'ון לנדאו, אומרים בכתבה ב"טיימס" את שני המשפטים שגורמים להוליווד לקוות שה-3D יציל את חייהם: יהיה מאוד קשה לעשות עותקים פיראטיים של סרטים תלת מימדיים. וכרגע, כשאיכות ציוד הצפייה והשמע הביתיים כה משובחים, צריך למצוא משהו יוצא דופן כדי להוציא אנשים מהבית. האמת, סרט של קמרון בתלת מימד נשמע לי כמו הדבר שאני הכי מחכה לו. וכפי שכתבתי בעבר, כדי לראות את "בייוולף" של זמקיס – שיהיה למעשה הסרט הראשון שייצא בהפצה תלת מימדית גלובלית (באולמות שיאפשרו את זה) – אסע בנובמבר עד קריית ביאליק, שם יהיה המקום היחיד בארץ בו הוא יוקרן בגרסתו התלת מימדית.
ואגב, יש כבר עדכון לאחד הפרטים בכתבה של "הטיימס": בשנה האחרונה הוכרז ש"אוואטר" של קמרון ו"מפלצות נגד חיזרים" של דרימוורקס, שניהם סרטי תלת מימד, ייצאו בדיוק באותו סוף שבוע, 20.5.2009. לפני כמה חודשים דרימוורקס הסכימו לזוז בשבוע, ל-13 במאי. אבל לבד מהעניין השיווקי, תקשורתי, היתה בעיה טכנית: בגלל ששני הסרטים רוצים לצאת בהפצה מקסימלית, באלפי מסכים באמריקה, התברר שעד 2009 פשוט לא יהיו מספיק מסכים כדי להכיל שתי הפצות ענק תלת מימדיות. השבוע ג'פרי קצנברג הודיע שהוא מזיז את יציאת "מפלצות נגד חיזרים" המונפש למרץ 2009. והוא כבר טבע ססמה אותה בוודאי יפמפם בשנה וחצי הקרובות: "ב-2009 הקיץ יתחיל במרץ".

לא שמתי לב לזה קודם: פסטיבל ירושלים הוא לקולנוע. פסטיבל חיפה הוא לסרטים.

=========

אז מה לראות בפסטיבל חיפה שמתחיל מחר?

שמוליק דובדבני ממליץ על "סאלו" של פזוליני, "ימים ורוחות" הטורקי, "הגירוש" של זוויאגינצב, "בחזרה לנורמנדי" של ניקולה פיליבר, "אופיום, יומנה של משוגעת" ו"כביריה" האילם.

מאיר שניצר, בטקסט משובח, על "אופיום", "בחזרה לנורמנדי", "ימים ורוחות", "אופוריה", "הגירוש" ו"אלכסנדרה" של סוקורוב.

אורי קליין מסביר היטב למה הקרנת העותק המשופץ של "כביריה", הספקטקל האיטלקי מ-1914, הוא אירוע קולנועי.

והנה ההמלצות והאזהרות שלי:

continue reading…

התמונה הזאת, בשער "ניו יורק מגזין" שיצא לדוכנים אתמול, הרגה אותי:

אלה השותפים במשרד עורכי הדין כהן, כהן, באומבך ואנדרסון. לא. אלה האחים כהן, ווס אנדרסון ונוח באומבך, היוצרים שהופכים את פסטיבל ניו יורק שייפתח בשבוע הבא, לפסטיבל ניו יורקי אמיתי. "ניו יורק מגזין" חוגג את העובדה שכמה מבכירי היוצרים הניו יורקיים יציגו השנה בפסטיבל המקומי את תוצרתם הטרייה, וביניהם אייבל פררה, ג'וליאן שנאבל וסידני לומט. ויש גם ראיונות: האחים כהן, אנדרסון, באומבך עם זוגתו ג'ניפר ג'ייסון לי (לא להתבלבל עם בארט פרוינדליך וג'וליאן מור), שנאבל, לומט וקו-זמן המתאר את תולדות הקולנוע בניו יורק. אני קורא את החומר הזה בעודי מתארגן לנסוע לחיפה וליבי מתמלא קנאה ותסכול. אף אחד מהסרטים של היוצרים האלה לא יוקרן בחיפה. וחוץ מהאחים כהן ושנאבל, אני לא יודע האם ומתי יופצו סרטי האחרים בארץ. ייאוש, תסכול. שוב נותרנו רחוקים ומבודדים, מרחק חצי שנה מההוצאה בדי.וי.די.

============

גע"ס התרגשה מאירועי "מרגל השמפניה" בבלוג, וריגשה בחזרה.

============

אביעד ק ראה אתמול את "האמיצה" בהקרנת עיתונאים וסבל קשות. אני – שחושב שניל ג'ורדן הוא אחד הבמאים החכמים שעובדים כיום – אהדתי את הסרט, בעיקר כי תענוג להתווכח עם תפיסת עולמו רבת הפרדוקסים. אנסה להרחיב לקראת יום חמישי.

===========

סינמסקופ אינטרנשיונל

ג'פרי וולס, גוד בלס הים, קרא את הקטע שניקי פינק כתבה בעקבות הפוסט שלי על "ביקור התזמורת" ועשה את מה שאני הייתי צריך לעשות מלכתחילה: הלך לברר (אני העדפתי לצעוק לנציגי האקדמיה שיקומו ויבררו בעצמם ויתנו תשובה מוסמכת ולא ישאירו את הבירור בידיים של מפיקים או עיתונאים). האנשים שהוא דיבר איתם – למרות שאינם נציגים רשמיים – משמיעים צפירת הרגעה: לא נראה שתהיה בעיה תקנונית עם כמות האנגלית בסרט. אשת האקדמיה מוסרת שהעסק בבדיקה. התוצאה: אייטם שמקפיץ את מדד הבאז של "ביקור התזמורת" ב-15 אחוז לפחות.

הדד-ליין להגשה הרשמית של הטפסים והעותקים של נציגי המדינות לאקדמיה האמריקאית הוא יום שני הקרוב, 1 באוקטובר. אן תומפסון מתחילה לפשפש בתחרות הסרט הזר, ומזכירה שלסוני פיקצ'רס קלסיקס יש בתחרות שלושה סרטים – מישראל, צרפת ואוסטריה (שמגישה סרט שואה). היא מפנה לאתר המרכז את כל הסרטים הזרים שינסו לזכות במועמדות השנה.

=======

בקרוב, היום ומחר, כאן בבלוג: ביקורות על "סופרבאד" הנהדר ועל "הרחק ממנה" הגם-כן-נהדר-אבל-מסוג-אחר ופריוויו פסטיבל חיפה. ביום חמישי אני מקווה שאצליח לפתוח דיון ב"האמיצה" ולהשיק הרפתקאה בלוגית שעשויה להיות משעשעת למציאת שם עברי לסרט הוליוודי חדש. ומיום חמישי בערב עוברת מפקדת "סינמסקופ" לחיפה, בחיפוש אחר סרטים ראויים בפסטיבל ואחר בתי קפה באיזור האודיטוריום המגישים חיבור אינטרנט אלחוטי. קוראי הבלוג בחיפה מוזמנים להמליץ איפה כדאי להתנחל בין הסרטים. מקווה שאספיק לעמוד בכל המטלות האלה ביומיים הקרובים. בקיצור, מי שבנה סוכה, שיוודא שיש בה אינטרנט. יהיה כאן אקשן.

ב"הארץ" תרגמו אתמול את הראיון של סת רוגן ב"גרדיאן" שמכיל את אחד הסקופים הענקיים והמצחיקים של שנה: מה הסרט האהוב על טרנס מאליק מהשנים האחרונות? קראו בעצמכם:

"Pineapple Express" יעלה לאקרנים רק בקיץ הבא. כדי לגרות את התיאבון, רוגן מספק טעימה: "אפאטו הוא בשבילי כמו שטרנס מאליק הוא בשביל דייוויד גורדון גרין. הם חברים טובים. דייוויד שאל אותי יום אחד, 'מה לדעתך הסרט האהוב על טרנס מאליק מעשר השנים האחרונות?'"
נו?
"'זולנדר!' הוא יודע אותו בעל פה, צופה בו פעם בשבוע".

=======

גידי אורשר, יו"ר תא מבקרי הקולנוע באגדות העיתונאים, שלח בשבוע שעבר לכל מבקרי הקולנוע בארץ רשימה של כל הסרטים שהוצגו בישראל בין אוגוסט 2006 לאוסגוסט 2007 ומתוכם יבחרו המבקרים את פרס הביקורת, שיוענק במהלך פסטיבל חיפה. אני בחרתי ב"זודיאק" כסרט הזר הטוב ביותר, "בופור" כסרט הישראלי הטוב ביותר, טלי שרון כשחקנית הטובה ביותר (על "הדברים מאחורי השמש" ו"שלוש אמהות") וזוהר שטראוס כשחקן הטוב ביותר (על "הדברים מאחורי השמש"). בשנים קודמות לא היה שום קשר בין מה שבחרתי ובין מה שזכה לבסוף.

========

ביום רביעי כאן: פריוויו פסטיבל חיפה.

========

דיוויד האדסון מרכז בגרין-סין את כל הביקורות האינטרנטיות שנכתבו על "ביקור התזמורת" אחרי טורונטו (הוא עשה את זה גם אחרי קאן). כולן אוהדות. לעומת זאת, הביקורות מטורונטו על "התנתקות" של עמוס גיתאי – סרט הפתיחה של חיפה – לא כה אוהדות.
למשל, הווארד פיירסטין ב"פילם-מייקר" שכותב על ז'ולייט בינוש:

it is clear from reaction shots in several scenes that she hasn't a clue what people addressing her in Hebrew or Arabic are saying. These misfires and Gitai's usual pretense irritate.

או פטריק מקגאווין שכותב: "The movie's a train wreck".

=======

ולא פחות חשוב: הקרנת הבכורה העולמית לגרסה המתוקנת והמקוצרת של "Southland Tales" התקיימה שלשום באוסטין, טקסס, בתור הקרנת הפתעה במסגרת פסטיבל פנטזיה מקומי והביקורות הראשונות משם אוהדות, גם אם מבולבלות: I have no idea how I'm going to review this movie, it's so strange. כתב ג'ט קרניון. כדאי לקרוא, ויש גם ראיון אודיו עם ריצ'רד קלי, שמבטיח: לא עושה עוד סרטים על האפוקליפסה.

=======

וזה אחד הסיפורים המופלאים של השבוע: יניב אידלשטיין, מקבועי האתר, גילה ביו-טיוב טריילר לסרט ישראלי עלום, התחקה על עקבותיו והצליח להניח יד על עותק די.וי.די נדיר לסרט ישראלי גנוז. מדובר בסרט "הטרמפיסט" שביים ב-1972 במאי בשם עמוס ספר. שימו לב לטריילר ההזוי – תחת השם "היפי אמריקאי בישראל" – בכיכובם של אשר צרפתי, שמואל וולף ולילי אבידן:

בספר "הקולנוע הישראלי" של מאיר שניצר, הוא מופיע בדף ממול "לאן נעלם דניאל וקס", וכתוב עליו כך:

הטרמפיסט.
1972, עמוס ספר.
צילום: יעקב קלח.
מוזיקה: נחום הימן.
דלות ההפקה מתחרה כאן בחובבנות הבימוי והמשחק. 'הטרמפיסט' לא הוקרן באופן מסחרי לקהל הרחב בישראל. תחילה עוררו כמה מהסצינות בו את התנגדות הצנזורה. מאוחר יותר לא גילה בו שום מפיץ עניין מסחרי.

אידלשטיין מגולל את סיפור גילוי הסרט, בעבודת בילוש ארכיאולוגית ראויה לשבחים, מוסיף שיחה קצרה עם כוכב הסרט שמואל וולף, ומנסה לארגן הקרנה לעותק שבדיו. הכל, בבלוג החדש שלו.

בכירי בלוגרי הקולנוע האמריקאים עושים פולו-אפ לידיעות שהתפרסמו ב"סינמסקופ":

– ניקי פינק על המחלוקת סביב כמות הדיאלוגים באנגלית ב"ביקור התזמורת", בהמשך לאייטם שלי מיום שישי.

–ג'פרי וולס מתפעל מכמות ציוד התאורה בצילום מהסט של "סקס והעיר הגדולה", שצילמה אנה זזולינסקי ושפירסמתי אתמול.

ובינתיים בישראל: דבורית שרגל קוראת לכם להתגייס ולאתר את הטרול שמציף את הבלוג שלה ושלי בשנאה, בוז ורוע לב.