אם אתמול הייתי מודאג מתוכנית ההפצה של "ביקור התזמורת", היום שמעתי בשורה חיובית לגבי הסרט: משה אדרי וחברת יונייטד קינג יפיצו את הסרט. זאת אחרי שאחרי פסטיבל קאן התקיימו מגעים בין אדרי ומפיקי הסרט, ואז הם החליטו להפיץ אותו בעצמם. בעיני, כמי שרואה איך אדרי שינה את מפת הפצת הקולנוע הישראלי בשלוש השנים האחרונות (בהנחה שמתעלמים מ"מחילות"), זו היתה אז החלטה גרועה. כנראה שמישהו שם התעשת. נכון להיום מתוכנן "ביקור התזמורת" לעלות ב-6 בספטמבר (באותו יום בו אמור לעלות גם "מלך של קבצנים" של אורי פסטר).

=======

מייל שהגיע אליי הבוקר: "מחסן הסרטים של ג.ג. בקולנוע תל אביב פרוץ לכל. החברה, שהעתיקה את משכנה למקום אחר, נטשה את הסרטים במקום, כאשר הוא פתוח. מישהו שאני מכיר לקח לעצמו עותק של 'עשרת הדברות'. היום כששתיתי קפה בקיוסק העגול ממול, ראיתי בחור מוציא העתקים חדשים למראה של 'פעמיים בוסקילה' ואחרים".
אחרי הצהריים הגעתי לשם, מוכן ומזומן לאסוף איזה גליל פילם לעצמי. פינטזתי כבר על עותק אישי של "AI". אבל מישהו כבר איתר את הפירצה ונעל את המחסן. בעליו הגאה של "עשרת הדיברות" (של דה-מיל או קישלובסקי?) מתבקש לארגן הקרנה פיראטית בגינה ציבורית.

=========

אם שלשום התלהבנו כאן מהטריילר ל"Shoot ’em Up", מתוך צמא לסרט פעולה היפראקטיבי מלא אקשן, הרי שאפשר להוריד הילוך בציפיות ולכוון קרוב יותר: "זהות אבודה" ("The Bourne Ultimatum") הוא פשוט ההפתעה הגדולה של הקיץ הזה. סרט פעולה שהעיף אותי לתקרה. הוא טוב פי מאה מהסרט הקודם בסדרה. הוא יוצא בשבוע הבא, ואני בוודאות רץ אליו לצפות בו שוב. האדרנלין עדיין פועם בעורקיי.

========

כמה דברים שנהניתי לקרוא ביומיים האחרונים:

1.
אחרי שאיבדנו בשנה האחרונה את רוברט אלטמן, אינגמר ברגמן ומיכלאנג'לו אנטוניוני מי הם הבמאים המבוגרים ביותר שעדיין בחיים? ריי פרייד מספק את התשובה בפוסט שנראה כמו רשימת המטלות של מלאך המוות. הכי מבוגר: מנואל דה אוליברה בן ה-99. ואחריו: ז'ול דאסן, קון איצ'יקאווה, דינו ריזי, אריק רוהמר, כריס מארקר ובלייק אדוארד. והרשימה נמשכת.

2.
הבעיה עם רידלי סקוט היא שבגלל שהוא חתום על "בלייד ראנר" ועל "הנוסע השמיני" אני לא יכול להתעלם מראיונות איתו. גם אם בכל פעם שאני קורא שיחה איתו אני חוטף עליו עצבים. והנה הוא בשיחה קצרצרה עם ה"לוס אנג'לס טיימס" עונה על מה הוא עובד ברגע זה:

I'm finishing off the grading on the 25-year-old "Blade Runner" — we're digitally grading the prints for the release of the five-DVD box set. I'm doing my publicity for "American Gangster," which opens Nov. 2, and casting for a film I'm doing with Leonardo DiCaprio and Russell Crowe, which starts in a month. I'm in choppy water, and the waves are slapping against my mouth as I try to talk. Which makes you choke. You get used to it

ואז הוא עונה תשובה עמומה על הסרט "מונופול: המשחק" שהוא אמור לביים בעתיד. ניחא.

3.
ה"אובזרבר" הלונדוני הוציא לאור מוסף קולנוע ושלף מהארכיון שלו כתבת פרופיל מקסימה שכתב מרטין איימיס ב-1982 על סטיבן ספילברג לרגל צאת "אי.טי" (שהופק ב-1982 בתקציב של 10 מיליון דולר, לעומת ה-30 מיליון של "בלייד ראנר"). התחושה למקרא הכתבה הלא ארוכה היא שאיימיס התרגש מהסרט עד שורשי שיערו, ודי סבל מזה שהוא נכנע לרגשנות האוטופית שלו.

הנה קטע:

'Some people look on the ground when they walk,' he said later. 'Others look straight ahead. I always look upward to the sky. This means that when you walk into things, you don't cut your forehead, you cut your chin. I've had plenty of cuts on my chin.' Perhaps this explains the beard.

ועוד קטע:

'Throughout, ET was conceived by me as a love story – the love between a teenage-old and a 900-year-old alien. In a way I was terrified. I didn't think I was ready to make this movie; I had never taken my shirt off in public before.

4.
כתבה מצוינת על "קונטרול" של אנטון קורביין, לקראת הבכורה הבריטית של הסרט בפסטיבל הקולנוע באדינבורו. האם כבר ציינתי שזה סרט מעולה בעיניי?

קחו קטע:

"My recollection of Joy Division is black and white," says Corbijn. "They were an independent band, and the only papers that write about independent bands were printed in black and white. If you had a hit you would go to the colour magazines, but Joy Division never had a hit when Ian was alive. Looking back, I don't think I've ever seen a colour picture of Joy Division".

===========

ולסיום, טריילר חביב – לא מרהיב קולנועית, אבל די מעניין מבחינה עיתונאית ומוזיקלית – לסרט תיעודי שנמצא בעבודה על הלייבל המוזיקלי הירושלמי "פאקט". הבמאי הוא רן אייזנשטט, והסרט אמור להיות גמור לקראת ינואר 2008.

הפוסט הזה היה אמור לעלות בשבת. כמה בלאגנים טכניים הוא עשה לי.

ביום חמישי הרציתי בפני קבוצת מורים אמריקאיים שהגיעו לישראל כאורחי קרן פולברייט. אחרי שהראו להם את נופי הארץ ולימדו אותם מה שמלמדים מורים אמריקאיים שמגיעים להשתלמות בסמסטר קיץ בישראל, אני הובאתי כדי להציג בפניהם את הקולנוע הישראלי. איש מהם לא ראה סרט ישראלי לפני כן. אבל, סיפרתי להם, כך נראה הקולנוע הישראלי לשנת 2007: בינואר זכה סרט ישראלי בפרס התחרות הדרמטית הבינלאומית בפסטיבל סאנדאנס; בפברואר זכה סרט ישראלי בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין; באפריל זכה סרט ישראלי בפרס הראשי בפסטיבל טרייבקה; במאי הוצגו שלושה סרטים ישראליים בפסטיבל קאן, ושניים מהם זכו בפרסים. התדהמה וההתפעלות בעיניהם אמרה הכל, ההצגה המרוכזת הזאת פתאום הפתיעה גם אותי. וזה לא רק הפרסים, תחשבו על הסרטים בהם מדובר – "אדמה משוגעת", "בופור", "חופשת קיץ", "ביקור התזמורת" ו"מדוזות" – כולם סרטים שנעים מהראוי ועד המשובח.
ואז חזרתי אחורה בזמן, סיפרתי להם על הקולנוע הישראלי, והראיתי להם קטעים מהסרטים הבולטים שנעשו כאן. לשמחתי, הם התמוגגו מ"סאלח שבתי", כמה מהם אף ביקשו ממני לאיית את שם הסרט ורצו לדעת האם יש להשיגו לקנייה בדי.וי.די באמריקה. אבל מכל הקטעים שהראיתי להם, היה סרט אחד שלכד אותם במיוחד. מכל סרט הראיתי להם 2-3 דקות אבל סרט אחד הם לא נתנו לי להפסיק. הם רצו לצפות בו עוד ועוד. זה היה "חתונה מאוחרת".

=========

למחרת הייתי באירוע חברתי במסעדה תל אביבית. ניצתה שיחה עם שניים מהמסובים. חובבי קולנוע, בני שישים פלוס, בעלי מנוי לסינמטק, לא קשורים לתעשיית הקולנוע המקומית אך אוהבים את הסרטים הישראליים של השנים האחרונות. השבוע הם ראו בסינמטק את "ביקור התזמורת". הטיתי אוזן לשיחתם. לתדהמתי תגובתם היתה צוננת. הם חיבבו את תחילת הסרט, אהבו את הצילום והתבעוניות, אבל השתוממו מחלקו האחרון. עד אותו רגע התחושה שלי היתה ש"ביקור התזמורת" הוא sure-thing, סרט שיש לו פוטנציאל לחצות את רף 300 אלף הכרטיסים, סרט חמוד, מהנה, מתוק, משעשע ומרגש שכ-ו-ל-ם יאהבו אותו, סרט שאיש לא ימצא מילה רעה נגדו – הרי לא ביים אותו אבי נשר ואין בו משתמטים, ועד כה כל מי שראה אותו יצא מוקסם למדי – ופתאום דווקא שניים מהצופים שהיו צריכים להיות הכי בכיס של הסרט מגלגלים עיניים כלפיו. שאלתי את שאלתי הקבועה בשיחות כאלה: "האם תמליצו לחבריכם לראות את הסרט?", והתחושבה היתה הרמת גבות ושירבוב שפתיים לא החלטיים.
אבל דווקא סוף השיחה הדאיגה אותי עוד יותר. "כמה כוכבים נתת לסרט?", הם שאלו אותי. "עוד לא נתתי, אתן רק כשהסרט ייצא לבתי הקולנוע", עניתי. "אה", היתה תשובתם, "הוא עוד לא יצא?". ואלה אנשים שמנויים על שני עיתונים יומיים, שרואים טלוויזיה, שיוצאים, אנשים שחיים את התרבות העירונית. העובדה שהם הרגישו ש"ביקור התזמורת" כבר יצא וירד גרמה לי לתהות בפעם הראשונה: האם הסרט הזה בצרות? האם ההמתנה מפסטיבל קאן ועד ספטמבר תתברר כמהלך מוצלח, או שהוא יביא את הסרט למסכים במצב של חשיפת יתר. האם מה שחשבתי שאמור להיות הלהיט הקולנועי הגדול של השנה יסבול מסינדרום "אדמה משוגעת"? גם "אדמה משוגעת" זכה בוולג'ין, זכה באופיר, יצא בספטמבר בבתי קולנוע לב בהפצה עצמאית של מפיקיו, ואיכשהו איבד מומנטום חזק שהיה לו ולדעתי לא הגשים את מלוא הפוטנציאל הקופתי שהיה לו. אני חשבתי שלא להוציא את "ביקור התזמורת" בחודש מאי, מיד אחרי הרעש שהוא עשה בקאן, היתה טעות נוראית. אבל מפיקיו יצרו תחושה שהם יודעים מה הם עושים, ובסופו של דבר אני לא באמת מבין בעסקי הפצה, רק יושב בצד ומעביר ביקורת. אבל עכשיו אני מודאג. אולי זו תגובה מופרזת לשיחה סביב שולחן אוכל עם שני אנשים בלבד. אבל אורות אזהרה אדומים התחילו להבהב בראשי. מעניין אם זה רק אצלי.

==========

ומה אחד הסרטים שאיליי רות, הבמאי של "הוסטל II", הכי אוהב? "הבתולה האמריקאית האחרונה", הרימייק האמריקאי ל"אסקימו לימון" שביים בועז דוידזון על פי הסרט של עצמו. אתמול בבלוגו הוא קרא לקוראיו להגיע להקרנת הסרט:

Tonight at the New Beverly Cinema they're showing a double bill of two of my favorite all time films: LAST AMERICAN VIRGIN and FAST TIMES AT RIDGEMONT HIGH. L.A.V. is a criminally underrated movie, it's actually a scene for scene remake of the Israeli sex comedy "Lemon Popsicles," done by the same director, Boaz Davison. If I could ever make a sex comedy that brilliant I would simply walk into a coffin and bury myself because there would be no point in even trying to top it. There's a cast reunion tonight and I will be moderating a short Q&A after the film.
http://www.newbevcinema.com/
The New Beverly Cinema is the only revival house in Los Angeles, and about a week ago the owner Sherman Torgan suddenly died of a heart attack. His son Michael is keeping the theater going, but it's really the last great independent theater in Los Angeles, so come check it out if you've never gone. It's up to the fans to keep it alive, otherwise we'll be left in a world of multiplexes.

הנתונים האלה היו אמורים להתפרסם כאן כבר ביום רביעי. התעכבתי. את "משפחת סימפסון: הסרט" ראו בישראל בארבעת הימים הראשונים לצאתו 56,000 צופים. את "היירספריי" ראו 10,000 צופים בשלושה ימים. "רובוטריקים" ו"מת לחיות 4" מתקרבים ל-100,000 כרטיסים. "הסודות" נושק כבר ל-200,000 צופים, וגם "הארי פוטר ומסדר עוף החול" הגיע כמעט ל-200,000 אלא שאצלו זה קרה תוך שבועיים. "רטטוי" כבר ב-210,000 כרטיסים בשלושה שבועות. אבל "שרק השלישי" הוא בינתיים הסרט הקופתי ביותר של השנה בארץ, עם 300,000 כרטיסים בחודש, וזה כשיש עוד לפניו חודש שלם לחופש הגדול. טבלת הסרטים הקופתיים ביותר לשנת 2007 בארץ, נכון ליום חמישי האחרון (ולא כולל סוף השבוע האחרון), נראית כך:

1. "שרק השלישי"…………………….. 300 אלף כרטיסים
2. "בופור"……………………………..290 אלף כרטיסים
3. "שודדי הקריביים: סוף העולם"………..230 אלף
4. "רטטוי"…………………………….210 אלף
5. "הארי פוטר ומסדר עוף החול"………..200 אלף (פלוס)
6. "חיים של אחרים"……………………200 אלף
7. "הסודות"……………………………200 אלף (מינוס)
8. "ספיידרמן 3"………………………..190 אלף

הבהרה: הנתונים של "בופור", "הסודות" ו"חיים של אחרים" הגיעו ממפיצי הסרטים. שאר הנתונים הם על פי "בוקס אופיס מוג'ו".

ועדכון: יוצרי "בופור" מבקשים להדגיש שבעוד 290 אלף הוא המספר של קוני הכרטיסים בבתי הקולנוע, את הסרט ראו בסופו של דבר 305,000 צופים בהקרנות בתשלום (לא כולל בכורות והקרנות חינם), כש-15,000 הצופים הנוספים הם מהקרנות בקיבוצים ובפריפריות. אני, בטבלה (המציגה מצב יחסי ולא אבסולוטי), משבץ רק את מספר רוכשי הכרטיסים בבתי הקולנוע כדי שיהיה אפשר להשוות סרט לסרט באותם תנאים. ושלא יהיו ספקות: 290 אלף או 305 אלף, זה לא באמת משנה (לפחות מבחינה תקשורתית, אני מניח שעבור רואי חשבון זה משנה מאוד), אלה מספרים פנומנליים בארץ לכל סרט, ישראלי או זר.

ותוספת: ב"עכבר העיר" בסוף השבוע התפרסמה מודעה של "מדוזות" בה נכתב ש-60,000 איש כבר ראו את הסרט.

מדור הקולנוע האחרון של דבורית שרגל התפרסם אתמול ב"רייטינג" ועכשיו כבר אין לי ליד מי לשבת בהקרנות העיתונאים. לרגל פרישתה רציתי לכתוב קטע על מצוקתי, כמבקר קולנוע ממין זכר, מכך שיש כל כך מעט מבקרות קולנוע נשים. למעשה, מהשבוע המבקרת היחידה במשרה מלאה שכותבת בעברית היא יעל שוב. מאיה פנחסי ומיכל ויניק כותבות באופן לא מספיק סדיר ב"וואלה" וב"עכבר העיר", מור גורדון כותבת מעט מדי (ורק על די.וי.די) ב"הארץ". וגם ככה, כמי שמנסה לכתוב על כמה שיותר סרטים בכל שבוע, אני צריך לייצג את כל מגוון הטעמים והזהויות שלי, אבל לפעמים גם כאלה שאינם שלי. אני חובב סרטי אימה, וסרטי פעולה, וסרטי אנימציה, וסרטים קוריאניים, וקומדיות. ואני די שונא מלודרמות, או דרמות ריאליסטיות מחוספסות מדי על אנשים סובלים. ואני כותב על סרטי ספורט וסרטי היפ הופ ועל סרטי אוכל וסרטי הומואים, על סרטים עם קשישים וסרטים עם ילדים. ואני מנסה ככל האפשר לייצג את שלל טעמיי, והערכתי הסובייקטיבית האישית, לצד איזה ניסיון להערכה מקצועית (לכאורה, רק לכאורה, אובייקטיבית) שאינה תלויה דווקא בטעם אלא באיכות העשייה. אבל אני גם נורא מחפש את הריבאונד. נורא מסקרן אותי לקרוא דעות של אנשים עם רגישויות וטעמים שונים משלי על סרטים. גם כדי להבין מה אני מחמיץ, וגם כדי לנהל ויכוח – פומבי, פרטי או בתוך ראשי. השבוע, למשל, ראיתי שני סרטים – "אהבה בתפריט" ו"לפנות ערב" – שאני בטוח שמבקרת אשה היתה כותבת עליהם אחרת ממני. אני לא בטוח שהיא היתה אוהבת אותם יותר ממני, אבל נראה לי שהיא היתה מגיבה לדברים אחרים ממני. וההיעדרות הזאת נורא מזיקה לביקורת הקולנוע המקומית. כרגע, התחושה שלי היא שב"פנאי פלוס", "רייטינג", "העיר", "ידיעות אחרונות", "הארץ", "מעריב", "נרג'", "וויינט", "גלובס", ו"וואלה" כותב פחות או יותר אותו אדם, כשההבדל היחיד בין כל מבקר הוא רק הגיל שלו – מ-27 ועד 60.
אבל לא היה לי איפה לכתוב את הטקסט שתכננתי. אבל דבורית, בבלוגה, כתבה טקסט פרידה בזאת הרוח. איפה אתן, מבקרות הקולנוע? ומעבר לעובדה שהיא חברה שלי, ידעתי שיכולתי לסמוך על זה שדבורית ואני לרוב לא נסכים על איכותם של סרטים. יש לנו פשוט טעם הפוך. מבאס אותי שהיא לא תהיה בתפקידה להקיא על "הוסטל 2", בשעה שאני חושב שזה סרט מבדר למדי, בדרכו הקניבליסטית. תם עידן.

==========

והנה מישהו שכשהוא לא נלחם על חייו במאבק בסרטן הוא כותב במו עשר אצבעותיו על כל סרט שיוצא בתחום השיפוט שלו, באותו עיתון, כבר ארבעים שנה: רוג'ר איברט. וכדי להוכיח שהאיש הזה לא מסוגל להזדקן, לפחות בכל מה שקשור בחיבור שלו לכל מה שעכשווי, הושק עכשיו אתר די מופלא המכיל את 5,000 הביקורות מתוך כל תוכניות הטלוויזיה שלו ושל ג'ין סיסקל (ובאחרונה עם ריצ'רד רופר, אחרי מותו של סיסקל). כבר שנה שבכיסא של איברט יושב כל שבוע מבקר מחליף, כך שהתוכנית של איברט וסיסקל כבר לא ממש של איברט או של סיסקל, אבל רוחה המקורי נשמר. והאתר הארכיוני הזה הוא פשוט אוצר ביקורתי בלום. ביליתי בו שעות על גבי שעות בימים האחרונים (ואוסיף אותו לתיבת הלינקים בצד שמאל). ראו, למשל, את תוכנית סיכום חצי השנה הראשונה של 2007.

============

האסון הזה עוד לא קרה

דבר נחמד, האינטרנט. ג'יי.ג'יי אברמס עובד על סרט האסונות/מפלצות/חיזרים/אפוקליפסה ומנסה ליצור זמזום של סקרנות מבלי להסגיר על מה הסרט, או אפילו איך קוראים לו ("Cloverfield" או "Monstrous" או בכלל שם אחר?), או בכלל מי מביים אותו (האם אברמס הוא רק תסריטאי/מפיק?), ובינתיים תושבי דאון-טאון מנהטן רואים את הסרט מצטלם בשכונה שלהם, שולפים את הדיגיטלית ומעלים לפליקר. קבלו, אם כן, אוסף תמונות מהסט של הסרט החדש של מישהו שנקרא איכשהו ועוסק במשהו, אבל קשור בו אברמס ("אבודים") ודי הרבה הרס ברחובות.

========

ביס פלאנט מוקרן לפני הסרט-לכל-המשפחה "משפחת סימפסון: הסרט" הטריילר לסרט ה-בהחלט-לא-לילדים, "Shoot ’em Up". לא שמעתי על הסרט הזה עד שראיתי את הטריילר ומפי נשמט הפופקורן שניסיתי ללעוס. מי זה לעזאזל מייקל דיוויס, שאלתי את עצמי כשעלה הקרדיט שלו כבמאי/תסריטאי לסרט שנראה אולטרה-אלים והיפר-קינטי. העלילה, על פי הטריילר: פול ג'יאמאטי הוא רוצח שכיר שנשכר לחסל את מוניקה בלוצ'י, קלייב אוון הוא הזר המיסתורי עם כשרון מפתיע לעבודת אקדחים שבמקרה נמצא במקום ומגן עליה (אני מהמר שהוא לא באמת במקרה שם). ועכשיו צץ ברשת הטריילר הבלתי מצונזר, כולל סקס/אלימות/קללות שלא מכיל שום עלילה, רק גורם למוח לזמזמם "הולי פאקינג שיט".

היום בסי.אן.אן, מחר בבתי הקולנוע. (אבל זה לא אייטם על קולנוע, סתם באג פרטי במערכת שלי).

אני עוקב אחר הסיפור הזה כל היום – על קריסתו של הגשר מעל המיסיסיפי במיניאפוליס – גם כי יש לי פֵטיש שכזה לאסונות ענק, וגם כי שנתיים מנעוריי העברתי כמה קילומטרים משם, במורד אותו נהר, בפיתולו של אותו כביש. הנה מפה להמחשה.

אני גרתי – מזמן מזמן, כשהייתי ילד – איפה שהכוכב האדום, בתחתית המפה. בבניין רב קומות בכתובת 740 מיסיסיפי ריבר דרייב, בסיינט פול, מינסוטה. כן, כן, את נופי "פארגו" אני מכיר היטב. הגשר שקרס נמצא באמצע המפה, איפה שכתוב "מיניאפוליס" באנגלית ומופיע המספר 122 בעיגול. ממש מתחת לבית הזה היה גשר שחצה את המיסיסיפי וכמובן שכששמעתי על הקריסה (יש כאן וידיאו של הגשר הקורס) חשבתי שזה הגשר הזה. אז לא. העדויות כמובן דרמטיות מאוד. ארבעה הרוגים כבר נמצאו, יש סיכוי שיש עוד כשלושים גופות לכודות במכוניות במים, מתחת להריסות הגשר; אוטובוס בית ספר עם ילדים שחזרו מקייטנת שחייה ונפלו לתוך הקיפול, וניצלו בנס; אשה שנפלה עם מכוניתה מגובה שש קומות, ועל גג המכונית שלה נפלה מכונית נוספת, ולא קרה לה כלום; איש שהיה לכוד במכוניתו במשך שעות במשך שעות, בלי שכוחות ההצלה יצליחו להגיע אליו, שמת תוך כדי שהוא משוחח עם משפחתו בטלפון. סיפורים שכאלה. בררר…

========

ואם כבר חומרים מקאבריים לסיוטים, היכנסו ללינק שהביאה סטיבי הבוקר, לסיפור המשונה והטראגי על המעצבת שהתאבדה בשבוע שעבר, ועל החבר האמן שלה שהתאבד בעקבותיה שלשום, והאם זה בכלל רצח כפול ומיסתורי שקשור איכשהו לסיינטולוגיה.

סורפרייז, סורפרייז. "1408", סרט הרפאים הסטיבן קינגי המתרחש כמעט כולו בחדר מלון אחד, מצליח להיות ברובו לא רע בכלל. עבד עלי, צימרר אותי. חיבבתי. כל חמש דקות (עד הסוף הצפוי והמאכזב) קורה שם משהו, וברובו הוא מתרחש בתוך חדר אחד. התרשמתי. מיקאל הופסטרום ("מחיר הבגידה") הופך למישהו שאני מתחיל לשים עליו עין. הוא עוד יפתיע עם משהו ממש טוב. ולמרות האכזבה הטרנס-גלובלית מ"מבול של צרות" (השם העברי מעורר-גלגול-העיניים ל"Evan Almighty") אני רוצה לציין שבבסיסו, יש לו רעיון שהוא די מבריק. והיו שם כמה רגעים בהם שאלתי את עצמי "מה כולם רצו מהסרט הזה, הוא ממש חמוד". אלא שאז הגיע כל החצי השני והבנתי. הנה הביקורות שלי על שני הסרטים האלה מגיליון "פנאי פלוס" של היום.

=========

תראו מה זה, גם אני וגם דובדבני כתבנו על "נודל" פסקה כמעט זהה, אפילו עם אותו משחק מילים, ועם אותן שתי אבחנות, אלא שאצלי זה נכתב כמחמאה ואצלו זה נכתב בזעף.

הקטע שלי:

לפני שהספקתם לצייץ “קוליה” הופך “נודל” ל”אי.טי” סיני: ילד בן 6 – חייזר מוחלט – ננטש על ידי אמו השוהה הבלתי חוקית בתל אביב, והגיבורה שלנו מחליטה לקחת עליו חסות, הילד לומד מילים ספורות בעברית (”אני ילד סיני” שלו יצבוט בליבכם כמו “אי.טי פון הום” עברי), עושה בהן שימוש מרגש בסוף, והגיבורה מגייסת חבורה שיוצאת להרפתקה להשיב את החייזר אל חללית האם שלו. במקרה הזה, רק לאם שלו, בלי חללית.

הקטע של דובדבני:

החייזר החמוד אי.טי. הוא עתה ילד סיני בן שש, בנה של עובדת זרה, שחללית האם שלו – כלומר אמו, שגורשה על ידי משטרת ההגירה – הותירה אותו לגורלו. וכמו אותו חבר מכוכב אחר, שהביע בקול של קשיש נאנח את תשוקתו לטלפן הביתה, כך גם העזובי הנ"ל ממיס את לבבות שומעיו כאשר הוא מכריז-פועה בעברית-קשה-שפה "אני ילד סיני". כן, כזה הוא "נודל", הסרט הישראלי החדש, שלשם הדיון בו התכנסנו כאן. קומדיה שהצחוקים בה, כמו גם שיאי הרגש שהיא מספקת, עשויים מאותו חומר סינתטי שממנו נוצרים כלים לשימוש חד פעמי.

כמו שאמר אי.טי: אאוץ'.

=========

יש כאן מישהו מהקריות?

היום נפתח בקיריון, הקניון של הקריות, הגלובוס-מקס, התשובה של רשת גלובוס לסינמה סיטי ויס פלאנט, אבל עם טוויסט: המגה-פלקס הזה כולל גם אולם איימקס בו יוצגו גם גרסאות הלארג'-פורמט (ולרוב גם בתלת מימד) של הסרטים העלילתיים. נציג ראשון: מהשבוע הבא תוקרן שם גרסת האיימקס ל"הארי פוטר ומסדר עוף החול", שכוללת קטע בתלת מימד. אם יוצג שם גם "בייוולף" באיימקס 3D אני נוסע לקריות.
בקיצור: יש כאן מישהו מהקריות שכבר היה שם היום? ראה סרט? הסתובב? מישהו שידווח מה קורה? ישלח תמונות?

במסגרת פינתנו "היום בסינמסקופ, מחר בגלגל"צ", קבלו את קייט נאש. מלאו לה 20 בשבוע שעבר, היא מאנגליה, והיא בנתה את ביתה המוזיקלי ברחוב לילי אלן פינת שדרות רג'ינה ספקטור. והיא עוד שנייה וחצי תהיה הדבר הגדול הבא. זה הסינגל שלה, "Foundations" והוא מתוק להכאיב.

האתר "Cinematical" מציג דיווח די מקיף מכל מה שקורה השנה בקומיק-קון בסן דייגו. השיא, לטעמי, הוא הצילום הכמעט מחתרתי הזה של ג'אנקט עם רידלי סקוט לקידום הדי.וי.די האולטימבטיבי-דפינטיבי-אבסולוטי של "בלייד ראנר" (כן, ככה נראה – או יותר נכון, נשמע – ג'אנקט). סקוט אומר שבניגוד למה שטוענים עליו הוא תמיד היה בעד הווייס אובר בסרט אלא שלדעתו הקריינות פשוט לא היתה כתובה מספיק טוב לכן הוא נלחם להוציא אותה (ואכן הוציא אותה בגרסת הבמאי הארורה שלו מ-1992). הוא מספר שהסטנדרט שלו בחיפוש אחר הקריינות היה המודל שעוצב על ידי "אפוקליפסה עכשיו". נחמד, משונה ואירוני לשמוע אותו אומר את זה. יש לא מעט אנשים שמתנגדים באופן קטגורי לקריינות בסרטים, ואכן לא פעם היא מיותרת, אבל אני מרבה להשתמש ב"אפוקליפסה עכשיו" וב"בלייד ראנר" (הגרסה המקורית) כדוגמאות לשימוש מעולה ויצירתי בווייס אובר. כשהוא נשאל למה הוא לא עשה מאז סרט מדע בדיוני נוסף הוא עונה שפשוט לא הגיע אליו תסריט מספיק טוב בז'אנר. ושממילא אחרי "2001: אודיסיאה בחלל", "מלחמת הכוכבים", "אי.טי", "מפגשים מהסוג השלישי", "הנוסע השמיני" ו"בלייד ראנר" אי אפשר לחדש יותר בתחום והכל יהיה מיחזור של אחד הסרטים האלה, והוא לא אוהב לחזור על דברים שכבר נעשו. כמה דקות אחר כך הוא מפמפם קצת את סרטו הבא, "גנגסטר אמריקאי", שהוא סרט גנגסטרים. "כבר הרבה זמן לא היה מרוצה מסרט שלי כמו שאני מרוצה מהסרט הזה", הוא אומר.

==========

עצה לכתבי קולנוע: כשמגיע קומוניקט מיחצנים, אל תרוצו לפרסם אותו מילה במילה. תבררו קצת, לכו לגוגל, דברים קסומים וחדשים על המושג הזה שנקרא "אמת" יחשפו בפניכם. הנה, למשל, הידיעה הנמרצת של "וואלה" על קבלתו של הסרט הישראלי "זהר" לפסטיבל לוקרנו. האייטם מבוסס כולו על ההודעה לעיתונות שהגיעה הבוקר. פסטיבל לוקרנו נפתח היום, אז כבר הניסוח "התקבל" נשמע קצת עקום, אבל ניחא. אלא שכל מה שצריך הוא לבקר לפחות פעם ביום באתר הזה ולקרוא את הבשורה הזאת כבר ביום ראשון השבוע, וצידה את העובדה שיהיה בלוקרנו עוד סרט ישראלי, "יפן יפן" של ליאור שמריז. וזאת לצד שואו-קייס די מסיבי של סרטים ישראליים, תיעודיים ועלילתיים, מהשנים האחרונות. אבל את זה, כמובן, לא יכתבו בקומוניקט של מפיקי הסרט, שמעדיפים ליצור את הרושם שהסרט שלהם, שאורכו 32 דקות, הוא-הוא כוכב האירוע.
עד כאן ההודעה לעיתונות מטעם משרד יחסי הציבור של "סינמסקופ" שכותרתה: "כל עיתונאי קולנוע בישראל חייב להתעדכן באתר 'סינמסקופ' לפחות פעם, אם לא פעמיים, ביום".

=============

ואם כבר תפיסה איטית, הפעם מכיווני: האובזרבר הלונדוני כתב ביום ראשון על ההפקה הישראלית גרמנית של "אדם בן כלב". התקציב, כך מדווח, הוא של 7 מיליון פאונד והסרט מתוכנן להציג בבכורה בפסטיבל ברלין הקרוב.

==============

ועוד קצת הספדים: אולי הפרויקט המרשים ביותר ברשת לזכר ברגמן. רוג'ר איברט ביקש מכמה יוצרים שיישלחו תגובות על מותו ופרסם את המילים של פול שריידר, ריצ'רד לינקלייטר, סאלי פוטר, דיוויד מאמט, גאי מאדין, הסקל ווקסלר, דיוויד גורדון גרין ואחרים.
ושוב מ"Cinematical": ריכוז של כל הבני-מינן מתעשיית הקולנוע והטלוויזיה שנאספו אל אבותיהם בשבוע האחרון. מישהו כנראה עובד על איזושהי הפקה די גרנדיוזית שם בשמיים. כולל בשורות על מותם של שני אנימטורים, האחד שעבד על סרטי הפנתר הוורוד, באגס באני ושאר הלוני טונס, והשני שהיה ארט דירקטור של "במבי" בדיסני.

==============

ועוד ממחלקת יחסי הציבור של "סינמסקופ": יש לי שני מוני כניסות של האתר המסופקים לי על ידי ספק האינטרנט שלי. האחד קצת מתירני יותר, סופר גם בוטים ונדמה לי שרס"סים, והוא טוען שביולי, שהסתיים אתמול, חצה האתר בפעם הראשונה את קו מאה אלף היוניקים בחודש אחד. המונה השני, המעט יותר שמרן (הוא סופר רק את הבוטים של גוגל, מבחינת מניין הקוראים שאינם בשר ודם), טוען שאני מרוחק 2000 יוניקים מהרף הזה. אבל בקצב הצמיחה של החודשים האחרונים – בין 5000 ל-4000 יוניקים נוספים מדי חודש – אני מקווה לחצות את הקו הזה באוגוסט. זה אומר שאתם צריכים להיכנס לפחות פעמיים-שלוש ביום (נדמה לי שכניסה כל שש שעות נספרת כיוניק, אלא אם מישהו יודע אחרת) ולגרום לחבריכם להתחיל להגיע הנה גם. אחרי הכל, אוגוסט, חם, אין מה לעשות, ואיפה תשוטטו בזמן שאתם מורידים סרטים באינטרנט?

העולם עוצר את נשימתו בחרדה בציפייה לגלות מי יהיה הקורבן היום בקציר הדמים של הימים האחרונים בו מתו בזה אחר זה מישל סרו, אינגמר ברגמן, מיכלאנג'לו אנטוניוני וטום סניידר.

אחד הדברים שסיקרנו אותי הוא איך תתייחס העיתונות השבדית למותו של ברגמן. הביקורת והתקשורת, וגם הקהל, בשבדיה עשו לברגמן חיים קשים. זו כמובן תופעה אוניברסלית מוכרת – "אין נביא בעירו", אומרים – של יוצרים שזוכים להערכה בכל העולם חוץ מאשר במקום בו הם הכי רוצים בה, מולדתם. אבל ההספדים בשני העיתונים היומיים של סטוקהולם, כך אני קורא, עשו לברגמן כבוד ראוי.

Dagens Nyheter said in an editorial that Sweden and Bergman had long had troubled relations which only eased in the final years of his life as his work gained global acclaim.
His films "showed a country of people with tortured spirits, sombre, touched by sin, silent, tearful and obsessed by death," said Dagens Nyheter.
The Svenska Dagbladet newspaper also said in an editorial that it had taken time for Swedes to understand the importance of their best known film-maker.
The prominence Bergman gave to "the irrational, the wounds and the sombre was in strong contrast with the optimism that reigned in Sweden during most of his career," said the newspaper.

כלומר, הם כעסו עליו שהוא הציג את שבדיה כמקום עגום ומדכא, בשעה שהמדינה ראתה בעצמה מקום מאוד אופטימי. שזה כמו לכעוס עליו שהוא מצלם את שבדיה בשחור-לבן בשעה שהמדינה עצמה צבעונית לגמרי. אני מקווה שהעיתונים היומיים בשבדית מגיעים למפתן דלת גן העדן, כדי שברגמן יוכל לראות שאחרי מותו סוף סוף קיבלו אותו בטון אוהד.

ועוד קצת ברגמן. ויה ג'ף וולס. שני קטעים מרתקים בעיני מראיון טלוויזיוני בטוק-שואו של דיק קאבט באמריקה של 1971. יותר משהקטעים מעניינים בגלל תוכנם, הם מהפנטים בזכות הנוכחות של ברגמן, שיש בה מצד אחד משהו שקט, עדין, כמעט רופס, אבל מתחת לזה מתגלית הכריזמה והעוצמה שלו. אולי משהו מסוד כוחו על הסטים של סרטיו, ויכולת ההשפעה ההיפנוטית שלו על שחקניו, נחשף כאן. בקטע הראשון הוא מדבר על הרצון שלו להיות עצמאי לחלוטין, ללא כל התערבות חיצונית.

ובקטע השני הוא מדבר על כך שנשים הן שחקניות טובות יותר מגברים. תוך כדי דיבור הוא קולט שהוא כמעט נכשל בלשונו – האם רומז לכך שנשים הן שקרניות וצבועות מטבען? – ומנסה לתקן את עצמו בעדינות. בקטע הזה פתאום הבנתי למה וודי אלן הרגיש כזו קירבה אליו.

מישהו מסתובב ומחסל את המודרניסטים של הקולנוע. חייו של אלן רנה בסכנה!
ובחיים, כמו במוות: כל מה שאנטוניוני עושה, ברגמן עשה לפניו.

לצערי, למעט יצירות בודדות, אנטוניוני אף פעם לא היה אחד הבמאים החביבים עלי. "יצרים" שלו הוא סרט שאני די שונא (ברגמן פעם אמר ש"יצרים" הוא הסרט הטוב היחיד של אנטוניוני וכל השאר הוא קשקוש גדול). אבל מותו גורם לי לרצות להעריכו מחדש. האם תמליצו לי על סרטיו האהובים עליכם? מישהו רוצה לסנגר עליו?

תוספת: הנה פרויקט הספד נאה של ה"גרדיאן". ביוגרפיה, הספדים, פסקולים, ואסופת סצינות שלו מיו-טיוב, כולל הסופים הבאמת מרהיבים של "ליקוי חמה", "הנוסע" ו"נקודת זבריסקי" (צדק עופר בתגובות: סצינות הסיום שלו באמת בלתי נשכחות).