סורפרייז, סורפרייז. "1408", סרט הרפאים הסטיבן קינגי המתרחש כמעט כולו בחדר מלון אחד, מצליח להיות ברובו לא רע בכלל. עבד עלי, צימרר אותי. חיבבתי. כל חמש דקות (עד הסוף הצפוי והמאכזב) קורה שם משהו, וברובו הוא מתרחש בתוך חדר אחד. התרשמתי. מיקאל הופסטרום ("מחיר הבגידה") הופך למישהו שאני מתחיל לשים עליו עין. הוא עוד יפתיע עם משהו ממש טוב. ולמרות האכזבה הטרנס-גלובלית מ"מבול של צרות" (השם העברי מעורר-גלגול-העיניים ל"Evan Almighty") אני רוצה לציין שבבסיסו, יש לו רעיון שהוא די מבריק. והיו שם כמה רגעים בהם שאלתי את עצמי "מה כולם רצו מהסרט הזה, הוא ממש חמוד". אלא שאז הגיע כל החצי השני והבנתי. הנה הביקורות שלי על שני הסרטים האלה מגיליון "פנאי פלוס" של היום.

=========

תראו מה זה, גם אני וגם דובדבני כתבנו על "נודל" פסקה כמעט זהה, אפילו עם אותו משחק מילים, ועם אותן שתי אבחנות, אלא שאצלי זה נכתב כמחמאה ואצלו זה נכתב בזעף.

הקטע שלי:

לפני שהספקתם לצייץ “קוליה” הופך “נודל” ל”אי.טי” סיני: ילד בן 6 – חייזר מוחלט – ננטש על ידי אמו השוהה הבלתי חוקית בתל אביב, והגיבורה שלנו מחליטה לקחת עליו חסות, הילד לומד מילים ספורות בעברית (”אני ילד סיני” שלו יצבוט בליבכם כמו “אי.טי פון הום” עברי), עושה בהן שימוש מרגש בסוף, והגיבורה מגייסת חבורה שיוצאת להרפתקה להשיב את החייזר אל חללית האם שלו. במקרה הזה, רק לאם שלו, בלי חללית.

הקטע של דובדבני:

החייזר החמוד אי.טי. הוא עתה ילד סיני בן שש, בנה של עובדת זרה, שחללית האם שלו – כלומר אמו, שגורשה על ידי משטרת ההגירה – הותירה אותו לגורלו. וכמו אותו חבר מכוכב אחר, שהביע בקול של קשיש נאנח את תשוקתו לטלפן הביתה, כך גם העזובי הנ"ל ממיס את לבבות שומעיו כאשר הוא מכריז-פועה בעברית-קשה-שפה "אני ילד סיני". כן, כזה הוא "נודל", הסרט הישראלי החדש, שלשם הדיון בו התכנסנו כאן. קומדיה שהצחוקים בה, כמו גם שיאי הרגש שהיא מספקת, עשויים מאותו חומר סינתטי שממנו נוצרים כלים לשימוש חד פעמי.

כמו שאמר אי.טי: אאוץ'.

=========

יש כאן מישהו מהקריות?

היום נפתח בקיריון, הקניון של הקריות, הגלובוס-מקס, התשובה של רשת גלובוס לסינמה סיטי ויס פלאנט, אבל עם טוויסט: המגה-פלקס הזה כולל גם אולם איימקס בו יוצגו גם גרסאות הלארג'-פורמט (ולרוב גם בתלת מימד) של הסרטים העלילתיים. נציג ראשון: מהשבוע הבא תוקרן שם גרסת האיימקס ל"הארי פוטר ומסדר עוף החול", שכוללת קטע בתלת מימד. אם יוצג שם גם "בייוולף" באיימקס 3D אני נוסע לקריות.
בקיצור: יש כאן מישהו מהקריות שכבר היה שם היום? ראה סרט? הסתובב? מישהו שידווח מה קורה? ישלח תמונות?

במסגרת פינתנו "היום בסינמסקופ, מחר בגלגל"צ", קבלו את קייט נאש. מלאו לה 20 בשבוע שעבר, היא מאנגליה, והיא בנתה את ביתה המוזיקלי ברחוב לילי אלן פינת שדרות רג'ינה ספקטור. והיא עוד שנייה וחצי תהיה הדבר הגדול הבא. זה הסינגל שלה, "Foundations" והוא מתוק להכאיב.

האתר "Cinematical" מציג דיווח די מקיף מכל מה שקורה השנה בקומיק-קון בסן דייגו. השיא, לטעמי, הוא הצילום הכמעט מחתרתי הזה של ג'אנקט עם רידלי סקוט לקידום הדי.וי.די האולטימבטיבי-דפינטיבי-אבסולוטי של "בלייד ראנר" (כן, ככה נראה – או יותר נכון, נשמע – ג'אנקט). סקוט אומר שבניגוד למה שטוענים עליו הוא תמיד היה בעד הווייס אובר בסרט אלא שלדעתו הקריינות פשוט לא היתה כתובה מספיק טוב לכן הוא נלחם להוציא אותה (ואכן הוציא אותה בגרסת הבמאי הארורה שלו מ-1992). הוא מספר שהסטנדרט שלו בחיפוש אחר הקריינות היה המודל שעוצב על ידי "אפוקליפסה עכשיו". נחמד, משונה ואירוני לשמוע אותו אומר את זה. יש לא מעט אנשים שמתנגדים באופן קטגורי לקריינות בסרטים, ואכן לא פעם היא מיותרת, אבל אני מרבה להשתמש ב"אפוקליפסה עכשיו" וב"בלייד ראנר" (הגרסה המקורית) כדוגמאות לשימוש מעולה ויצירתי בווייס אובר. כשהוא נשאל למה הוא לא עשה מאז סרט מדע בדיוני נוסף הוא עונה שפשוט לא הגיע אליו תסריט מספיק טוב בז'אנר. ושממילא אחרי "2001: אודיסיאה בחלל", "מלחמת הכוכבים", "אי.טי", "מפגשים מהסוג השלישי", "הנוסע השמיני" ו"בלייד ראנר" אי אפשר לחדש יותר בתחום והכל יהיה מיחזור של אחד הסרטים האלה, והוא לא אוהב לחזור על דברים שכבר נעשו. כמה דקות אחר כך הוא מפמפם קצת את סרטו הבא, "גנגסטר אמריקאי", שהוא סרט גנגסטרים. "כבר הרבה זמן לא היה מרוצה מסרט שלי כמו שאני מרוצה מהסרט הזה", הוא אומר.

==========

עצה לכתבי קולנוע: כשמגיע קומוניקט מיחצנים, אל תרוצו לפרסם אותו מילה במילה. תבררו קצת, לכו לגוגל, דברים קסומים וחדשים על המושג הזה שנקרא "אמת" יחשפו בפניכם. הנה, למשל, הידיעה הנמרצת של "וואלה" על קבלתו של הסרט הישראלי "זהר" לפסטיבל לוקרנו. האייטם מבוסס כולו על ההודעה לעיתונות שהגיעה הבוקר. פסטיבל לוקרנו נפתח היום, אז כבר הניסוח "התקבל" נשמע קצת עקום, אבל ניחא. אלא שכל מה שצריך הוא לבקר לפחות פעם ביום באתר הזה ולקרוא את הבשורה הזאת כבר ביום ראשון השבוע, וצידה את העובדה שיהיה בלוקרנו עוד סרט ישראלי, "יפן יפן" של ליאור שמריז. וזאת לצד שואו-קייס די מסיבי של סרטים ישראליים, תיעודיים ועלילתיים, מהשנים האחרונות. אבל את זה, כמובן, לא יכתבו בקומוניקט של מפיקי הסרט, שמעדיפים ליצור את הרושם שהסרט שלהם, שאורכו 32 דקות, הוא-הוא כוכב האירוע.
עד כאן ההודעה לעיתונות מטעם משרד יחסי הציבור של "סינמסקופ" שכותרתה: "כל עיתונאי קולנוע בישראל חייב להתעדכן באתר 'סינמסקופ' לפחות פעם, אם לא פעמיים, ביום".

=============

ואם כבר תפיסה איטית, הפעם מכיווני: האובזרבר הלונדוני כתב ביום ראשון על ההפקה הישראלית גרמנית של "אדם בן כלב". התקציב, כך מדווח, הוא של 7 מיליון פאונד והסרט מתוכנן להציג בבכורה בפסטיבל ברלין הקרוב.

==============

ועוד קצת הספדים: אולי הפרויקט המרשים ביותר ברשת לזכר ברגמן. רוג'ר איברט ביקש מכמה יוצרים שיישלחו תגובות על מותו ופרסם את המילים של פול שריידר, ריצ'רד לינקלייטר, סאלי פוטר, דיוויד מאמט, גאי מאדין, הסקל ווקסלר, דיוויד גורדון גרין ואחרים.
ושוב מ"Cinematical": ריכוז של כל הבני-מינן מתעשיית הקולנוע והטלוויזיה שנאספו אל אבותיהם בשבוע האחרון. מישהו כנראה עובד על איזושהי הפקה די גרנדיוזית שם בשמיים. כולל בשורות על מותם של שני אנימטורים, האחד שעבד על סרטי הפנתר הוורוד, באגס באני ושאר הלוני טונס, והשני שהיה ארט דירקטור של "במבי" בדיסני.

==============

ועוד ממחלקת יחסי הציבור של "סינמסקופ": יש לי שני מוני כניסות של האתר המסופקים לי על ידי ספק האינטרנט שלי. האחד קצת מתירני יותר, סופר גם בוטים ונדמה לי שרס"סים, והוא טוען שביולי, שהסתיים אתמול, חצה האתר בפעם הראשונה את קו מאה אלף היוניקים בחודש אחד. המונה השני, המעט יותר שמרן (הוא סופר רק את הבוטים של גוגל, מבחינת מניין הקוראים שאינם בשר ודם), טוען שאני מרוחק 2000 יוניקים מהרף הזה. אבל בקצב הצמיחה של החודשים האחרונים – בין 5000 ל-4000 יוניקים נוספים מדי חודש – אני מקווה לחצות את הקו הזה באוגוסט. זה אומר שאתם צריכים להיכנס לפחות פעמיים-שלוש ביום (נדמה לי שכניסה כל שש שעות נספרת כיוניק, אלא אם מישהו יודע אחרת) ולגרום לחבריכם להתחיל להגיע הנה גם. אחרי הכל, אוגוסט, חם, אין מה לעשות, ואיפה תשוטטו בזמן שאתם מורידים סרטים באינטרנט?

העולם עוצר את נשימתו בחרדה בציפייה לגלות מי יהיה הקורבן היום בקציר הדמים של הימים האחרונים בו מתו בזה אחר זה מישל סרו, אינגמר ברגמן, מיכלאנג'לו אנטוניוני וטום סניידר.

אחד הדברים שסיקרנו אותי הוא איך תתייחס העיתונות השבדית למותו של ברגמן. הביקורת והתקשורת, וגם הקהל, בשבדיה עשו לברגמן חיים קשים. זו כמובן תופעה אוניברסלית מוכרת – "אין נביא בעירו", אומרים – של יוצרים שזוכים להערכה בכל העולם חוץ מאשר במקום בו הם הכי רוצים בה, מולדתם. אבל ההספדים בשני העיתונים היומיים של סטוקהולם, כך אני קורא, עשו לברגמן כבוד ראוי.

Dagens Nyheter said in an editorial that Sweden and Bergman had long had troubled relations which only eased in the final years of his life as his work gained global acclaim.
His films "showed a country of people with tortured spirits, sombre, touched by sin, silent, tearful and obsessed by death," said Dagens Nyheter.
The Svenska Dagbladet newspaper also said in an editorial that it had taken time for Swedes to understand the importance of their best known film-maker.
The prominence Bergman gave to "the irrational, the wounds and the sombre was in strong contrast with the optimism that reigned in Sweden during most of his career," said the newspaper.

כלומר, הם כעסו עליו שהוא הציג את שבדיה כמקום עגום ומדכא, בשעה שהמדינה ראתה בעצמה מקום מאוד אופטימי. שזה כמו לכעוס עליו שהוא מצלם את שבדיה בשחור-לבן בשעה שהמדינה עצמה צבעונית לגמרי. אני מקווה שהעיתונים היומיים בשבדית מגיעים למפתן דלת גן העדן, כדי שברגמן יוכל לראות שאחרי מותו סוף סוף קיבלו אותו בטון אוהד.

ועוד קצת ברגמן. ויה ג'ף וולס. שני קטעים מרתקים בעיני מראיון טלוויזיוני בטוק-שואו של דיק קאבט באמריקה של 1971. יותר משהקטעים מעניינים בגלל תוכנם, הם מהפנטים בזכות הנוכחות של ברגמן, שיש בה מצד אחד משהו שקט, עדין, כמעט רופס, אבל מתחת לזה מתגלית הכריזמה והעוצמה שלו. אולי משהו מסוד כוחו על הסטים של סרטיו, ויכולת ההשפעה ההיפנוטית שלו על שחקניו, נחשף כאן. בקטע הראשון הוא מדבר על הרצון שלו להיות עצמאי לחלוטין, ללא כל התערבות חיצונית.

ובקטע השני הוא מדבר על כך שנשים הן שחקניות טובות יותר מגברים. תוך כדי דיבור הוא קולט שהוא כמעט נכשל בלשונו – האם רומז לכך שנשים הן שקרניות וצבועות מטבען? – ומנסה לתקן את עצמו בעדינות. בקטע הזה פתאום הבנתי למה וודי אלן הרגיש כזו קירבה אליו.

מישהו מסתובב ומחסל את המודרניסטים של הקולנוע. חייו של אלן רנה בסכנה!
ובחיים, כמו במוות: כל מה שאנטוניוני עושה, ברגמן עשה לפניו.

לצערי, למעט יצירות בודדות, אנטוניוני אף פעם לא היה אחד הבמאים החביבים עלי. "יצרים" שלו הוא סרט שאני די שונא (ברגמן פעם אמר ש"יצרים" הוא הסרט הטוב היחיד של אנטוניוני וכל השאר הוא קשקוש גדול). אבל מותו גורם לי לרצות להעריכו מחדש. האם תמליצו לי על סרטיו האהובים עליכם? מישהו רוצה לסנגר עליו?

תוספת: הנה פרויקט הספד נאה של ה"גרדיאן". ביוגרפיה, הספדים, פסקולים, ואסופת סצינות שלו מיו-טיוב, כולל הסופים הבאמת מרהיבים של "ליקוי חמה", "הנוסע" ו"נקודת זבריסקי" (צדק עופר בתגובות: סצינות הסיום שלו באמת בלתי נשכחות).

אז מי יהיה המבקר שיכתוב על סרטים ישראליים ב"ישראל היום" לצד נחמן אינגבר? אלון רוזנבלום, עורך האתר "סרט". הביקורת הראשונה שלו, על "נודל", אמורה להתפרסם בהמשך השבוע, אם וכאשר יתחיל העיתון לצאת.

========

כבר שני אנשים כתבו בתגובות כאן על בעיית הבום בפריים ב"מדוזות". ראיתי את הסרט כבר פעמיים ואני מבטיח לכם, באחריות, שאין שום בום בפריים. "אבל ראינו!" תענו, ואני מאמין לכם. אבל ברוב מוחלט של המקרים בו אתם רואים בום בפריים דעו שהבעיה היא עם המקרין ולא עם הצלם. חומר הגלם המצולם מכיל איזורים שלא אמורים להיות מוקרנים, אותם חוסמים באמצעות גייט המולבש על המקרנה שתוחם את הפריים למידותיו המדויקות. הקרנה בגייט לא נכון, או הקרנה כשהפריים לא ממורכז נכון מול העדשה (או הדפסה שגויה של כותרות התרגום במקום לא נכון), יגרמו לכך שתראו את החלק העליון של הפריים שאמור להישאר מוסתר. ואז הבעיה אינה רק הבום בפריים אלה של כל הקומפוזיציה שמתפרקת, עודף ה-head-room של הדמויות.
בסינמטק תל אביב היתה שנים בעייה של הקרנה בגייט לא נכון. נראה לי שהיא הסתדרה כבר. בתיאטרון ירושלים באופן עקבי אני רואה כמעט כל שנה בפסטיבל סרטים בגייט לא נכון. לא ברור לי למה הם לא מצליחים לסדר את זה שם. ובטח יש עוד מקומות. זה טראגי עבור הקולנוענים, שמשגרים את הסרט שלהם ואז צריכים לראות את עבודתם מושחתת על ידי מקרינים בלתי מיומנים (שלפעמים גם מדביקים את הגלגלים שלא לפי הסדר הנכון, ולעיתים מקרינים במהירות לא נכונה, ולעיתים מקרינים עם כמות אור לא נכונה). וזו אחת הסיבות לכך שהמדיום הדיגיטלי יביס את הצלולואיד. בדי.וי.די של "מדוזות" – אלא אם ממש לא שמתי לב – תראו את פריים ה-1:1.85 המקורי והמדויק, עם הקומפוזיציות המצוינות של אנטואן הברלה, הצלם הצרפתי הנפלא של הסרט – ולא יהיה אף בום בפריים.

==========

הכותרת הכי גדולה מרשימת הסרטים של פסטיבל ונציה – לפחות מנקודת מבט מקומית – היא שאין שם אף סרט ישראלי. גם לא בין הסרטים הקצרים. כלום. זה מפתיע כי זה הפסטיבל המז'ורי הראשון השנה שיהיה נטול נוכחות ישראלית. הבאים בתור הם הפסטיבלים בטורונטו ובניו ניורק ואז שאר פסטיבלי הסתיו בצפון אמריקה. הפסטיבלים האמריקאיים מכילים לרוב את המיטב מהפסטיבלים האירופאיים, והגדולים שבהם דורשים רק בכורה צפון אמריקאית כדי להיכלל בהם, כך שאני מניח שבקרוב נתחיל לשמוע על הסרטים הישראליים שהתקבלו לטורונטו ואולי גם לניו יורק.

והכותרת השניה מוונציה היא הרטרוספקטיבה המדהימה למערבוני הספגטי, אלה שלא בוימו על ידי סרג'יו ליאונה. נראה לי כמו שיעור מאלף בקולנוע. חלק גדול מהסרטים האלה לא ראיתי מעולם. האם יש סיכוי שדבר כזה אי פעם יגיע ארצה?

ובינתיים: פסטיבל לוקרנו – שייפתח ביום רביעי – מציג תוכנית מרשימה של קולנוע מהמזרח התיכון עם סרטים שנוצרו בשנים האחרונות מלבנון, מצרים, סוריה, הרשות הפלסטינית וישראל. בין הסרטים הישראליים שיוצגו: "אור", "הטיול הפנימי", "עטאש", "חסד של אמת", "עבדי השם" ושני סרטים חדשים שלא הכרתי קודם – "זוהר" הקצר (32 דקות) של יסמין נובק ו"יפן יפן" הארוך (65 דקות) של ליאור שמריז.

==========

ויה MCN: מחווה מקסימה לצלם המנוח לזלו קובאץ' עם מבחר סצינות מסרטים שהוא צילם.

==========

ניקי פינק מסכמת מה הציג כל אולפן בסוף השבוע הקומיק-קון בסן דייגו.

ועוד ויה ניקי פינק: מה זו אירוניה? כשמופיע אייטם על מל גיבסון על המסך הדיגיטלי הענק באיצטדיון הבייסבול של הסן פרנסיסקו ג'יאנטס, והוא בחסות הנקניקיות הכשרות של Hebrew National. הסופר קית ראפל היה שם ותיאר בבלוגו.

באופן הכי תמציתי, הביקורת שלי על "נודל" זהה לביקורת שלי על "משפחת סימפסון: הסרט": מאוד נהניתי, אבל ציפיתי ליותר. את "נודל" ראיתי כבר פעמיים, בצפייה הראשונה חיבבתי אותו, בעיקר בזכות הדיאלוגים ומהירות הדיבור של הדמויות (אני מת על דמויות שמדברות מהר), בפעם השנייה הוא ריגש אותי יותר, שמתי לב לכמות הרגש שיש בפניה ובקולה של מילי אביטל, לבימוי השחקניות המצוין (זה מדהים, כל השחקניות בסרט נהדרות, כל השחקנים הבנים אבודים לגמרי), הצלחתי להביט מעבר לקלישאות ה"ילדים וכלבים גונבים את ההצגה" – בסרט בו יש ילד וכלב שגונבים את ההצגה – ולראות מערך רגשי מורכב יותר של אשה שנותנת לליבה להפשיר. אז כן, הסרט בעייתי ולא שלם, בעיקר בשאלה מה העלילה הראשית ומה עלילת המשנה, ורציתי לדעת עוד קצת מה יקרה לגיבורה שלנו אחרי ההרפתקאה שלנו, ושנאתי לגמרי את המראה שלו, דבר שממש הציק לי בצפייה הראשונה – הגוונים, הפריימינג, תנועות המצלמה, הרעד, לא הבנתי למה הסרט הזה כל כך נראה כל כך מוזנח. אז בקונפליקט הזה שבין סרט שחיבבתי ושנגע בי, לבין הציפיות שלי מאיילת מנחמי, שהיא אחת הבמאיות שאני הכי מחכה לתפוקה סדירה ממנה, ובין האכזבות הנקודתיות שלי מהסרט, הצלחתי לייצר ביקורת מגומגמת שאומרת בהרבה מילים שהסרט הזה חמוד מאוד. הנה הביקורת המלאה:
continue reading…

A retrospective of Anton Corbijn

רטרוספקטיבה של אנטון קורביין

למה הבמאי של "קונטרול", הסרט הנפלא על ג'וי דיוויז'ן, הוא בעיני גדול במאי הקליפים בכל הזמנים.
continue reading…

היום פורסמו שמות הסרטים שיוצגו בפסטיבל ונציה הקרוב. ואלה הסרטים שיתמודדו על אריה הזהב במסגרת התחרות הרשמית:

Joe WRIGHT Atonement – UK / USA, 123’
64th Venice Film Festival opening film
Wes ANDERSON The Darjeeling Limited – USA, 91’
Kenneth BRANAGH Sleuth – UK / USA, 86’
Youssef CHAHINE Heya fawda (Le Chaos) – Egypt, 122’
Brian DE PALMA Redacted – USA, 90’
Andrew DOMINIK The Assassination of Jesse James by the Coward Robert Ford – USA, 155’
Paolo FRANCHI Nessuna qualità agli eroi – Italy / Switzerland / France, 102’
Tony GILROY Michael Clayton – USA, 119’
Peter GREENAWAY Nightwatching – UK / Poland / Canada / Netherlands, 134’
Jose Luis GUERIN En la ciudad de Sylvia – Spain, 90’
Paul HAGGIS In the Valley of Elah – USA, 120’
Todd HAYNES I’m not There – USA, 135’
JIANG Wen Taiyang zhaochang shenqi (The Sun Also Rises) – China / Hong Kong, 116’
LEE Kang Sheng (LI Kangsheng) Bangbang wo aishen (Help Me Eros) – Taiwan, 107’
Abdellatif KECHICHE La Graine et le mulet – France, 151’
Ang LEE (LI An) Se, jie (Lust, Caution) – Taiwan, 135’
Ken LOACH It’s a Free World… – UK / Italy / Germany / Spain, 96’
Vincenzo MARRA L’ora di punta – Italy, 96’
MIIKE Takashi Sukiyaki Western Django – Japan, 121’
Nikita MIKHALKOV 12 – Russian Federation, 153’
Andrea PORPORATI Il dolce e l’amaro – Italy, 98’
Eric ROHMER Les Amours d’Astrée et Céladon – France / Italy / Spain, 109’

מחוץ לתחרות: וודי אלן, קלוד שברול וטקשי קיטנו. ויש גם את רשימת הסרטים האלטרנטיביים במסגרת Orizzonti