היומיים הראשונים בפסטיבל ירושלים מאופיינים בעיקר בתקלות. ובמשפט ההתנצלות הקבוע "גמרו את השיפוץ לפני יומיים". הבוקר התחיל הסרט "יוגה בע"מ*" באיחור של 25 דקות אחרי שהמקרין לא הצליח להפעיל את מקרנת הווידיאו. 25 דקות איחור על הסרט הראשון של היום זה נזק שקשה להדביק בהמשך היום. הסרט הבא, "הגרמני הטוב", התחיל כבר באיחור של חצי שעה. ובאמצע ההקרנה תקלות נוספות עיכבו אותה. ואחרי שנה של שיפוצים – עובדי הסינמטק טוענים שהמקום נראה עכשיו כמו בנק – המקרנה הימנית באולם הגדול עדיין מזייפת: לוקח לה כחצי דקה להיכנס לקצב, ועד אז היא מציגה את הסרט בהילוך איטי וסאונד מעוות.
הנה כמה מהסרטים שראיתי עד עכשיו:
"רטטוי" (ראיתי ביס פלנט בשישי בבוקר, בדרך לירושלים. מה שמזכיר לי שהקולנוע הזה נפתח בדיוק לפני שנה, ערב פתיחת הפסטיבל הקודם, משונה שאיש לא חגג לו יום הולדת).
בראד בירד הוא אחד התסריטאים הכי גדולים שעובדים כרגע בהוליווד. התסריט של "רטטוי" הוא מופת של כתיבה קלאסית, הבנויה באופן מושלם ושמצליחה להיות גם בידורית וגם להגיד דבר או שניים על החיים, באופן רציני. לא אתפלא למצוא את התסריט של "רטטוי" מועמד לאוסקר, ולא רק בזכות המונולוג הבא, בו מהרהר מבקר מסעדות אימתני מה המשמעות של עבודת הביקורת. דמיינו את הטקסט בקולו של פיטר אוטול (ואל דאגה, הסרתי ממנו כל מה שעשוי להיראות כספוילר):
In many ways, the work of a critic is easy. We risk very little yet enjoy a position over those who offer up their work and their selves to our judgment. We thrive on negative criticism, which is fun to write and to read. But the bitter truth we critics must face is that, in the grand scheme of things, the average piece of junk is more meaningful than our criticism designating it so. But there are times when a critic truly risks something, and that is in the discovery and defense of the new. Last night, I experienced something new, an extraordinary meal from a singularly unexpected source. To say that both the meal and its maker have challenged my preconceptions is a gross understatement. They have rocked me to my core.
בירד מתקרב ברמת הכתיבה שלו לזו של בילי וויילדר. "רטטוי" אמנם מזוהה כסרט אנימציה, אבל אפשר לתייק אותו מיד כיצירה אינסטנט-קלאסית, המושפעת מוויילדר, לוביטש והוקס הרבה יותר מאשר מוולט דיסני.
לא פעם אני רוטן – לפעמים בכתב ולפעמים עם עצמי – כשאנשים שופטים סרטים על פי העלילה או הסיפור שלהם. סרט הוא הרבה יותר מרק סיפור, ולעיתים סיפור יכול להיות אלמנט זניח או בלתי קיים בסרט גדול. ולפעמים ה"סיפור" קיים, אבל לאו דווקא באופן הכי קונבנציונלי. במקרה של "רטטוי" זה סרט שעיקר אמנותו מצויה באופן בו יוצרו שולט במיומנות ה-story-telling. השליטה הטכנית הנשגבת בענייני אנימציה היא כבר עניין כמעט מובן מאליו אצל פיקסאר. "רטטוי" הוא אחד השיאים של סרטי האנימציה האמריקאים.
ואם להמשיך את הדיון שהותחל לפני כמה ימים בתגובות, אפרופו "מת לחיות 4" והאם יש קשר בין גדולה (Greatness) ויומרה. "רטטוי" הוא סרט שיש בו גדוּלה. הוא בסף הכל סרט חסר יומרות, מיינסטרימי, שמנסה להיות בידור המוני לכל המשפחה. אבל פיקסאר, להבדיל מכל אולפן הוליוודי אחר, מפגינה כמות עצומה של בטחון עצמי. הם מאמינים במוצר של עצמם ולכן הם לא מרגישים צורך להגיש אותו לעוס למכנה המשותף הנמוך ביותר. זה מתחיל בשם: שם בצרפתית המכיל 11 אותיות שהאמריקאי הממוצע לא יידע איך מבטאים. ובסרט זה נאמר במפורש: "רטטוי" היא מילה שלא מעוררת תיאבון. לא מעט בגלל שיש בתוכה Rat. זה ממשיך בזה שהסרט הזה אינו המשכון ואינו מבוסס על סדרה, קומיקס או ספר. זה אחד הסרטים הבודדים הקיץ שהוא מקורי לחלוטין. הלאה: הוא מתרחש בפריז, עיר שהאמריקאי הממוצע אמור לשנוא מאז המלחמה בעירק. ולבסוף: הגיבור שלו הוא עכברוש, חיה שמזוהה עם זוהמה ולא עם חמידות. ובירד ושות' לקחו את כל זה, והפכו את זה לסרט מבריק (ברובו, ההתחלה שלו קצת מסורבלת, אבל הסוף שלו אלוהי ומפצה על הכל) שעוסק בדיוק בכך: בפער שבין הדימוי החיצוני והמהות הפנימית, וביכולת לשפוט על פי התוכן ולא על פי דעות קדומות.
"ראיון". סרטו הטוב ביותר של סטיב בושמי כבמאי (אם לא סופרים את שני הפרקים המעולים שביים ב"הסופרנוס"). הסרט נקנה להפצה בארץ על ידי נצחונה גלעד, הוקרן כבר מתורגם לעברית ואמור לעלות בסינמטק בשבועות הקרובים (בתרגום היה שמו העברי "ראיון לילי" על כך אני יכול רק להגיד: אנא, לא!). "ראיון" מבוסס על סרט הולנדי של תיאו ון גוך, הבמאי שנרצח על ידי פונדמנטליסט מוסלמי ברחובות אמסטרדם לפני כשנתיים. רובו של הסרט מתרחש בלופט ניו יורקי ומתאר דינמיקה בין עיתונאי ובין כוכבנית שאמורים לקיים ביניהם ראיון. בושמי הוא העיתונאי, סיינה מילר – בתפקיד מעולה – היא המעיין לינדסי לוהן המתראיינת. הוא כתב מלחמות ופוליטיקה שנשלח על ידי עורכו לראיין אותה כמעין עונש. הוא מזלזל בה ובראיון. היא מנסה להוכיח לו שאפשר לראיין שחקנית באותה רצינות בה מראיינים פוליטיקאי, ושיש בנאדם מאחורי כותרות הטבלואידים. הדינמיקה האינטימית/תיאטרלית מצליחה לא לשעמם, גם כשחלק מהתפניות נראות צפויות מדי, ובאופן מפתיע למדי הדיון המתפתח מוביל לעיסוק נבון למדי בתרבות הרייטינג, פוליטיקה, עיתונות, אמנות, בידור ובעיקר המתח התמידי בין המינים, שכנראה תמיד יש בו אלמנט של ניצול ומאבקי כוחות. אלא שבסרט הזה היחס מנצל/מנוצל כל הזמן מתהפך. (הגרסה המקורית של "ראיון" תוקרן באוגוסט בערוץ יס 3).
"דיקסי צ'יקס: סתמו ותתחילו לשיר". סרט תעודה פוליטי/מוזיקלי מוצלח מאוד שביימה ברברה קופל על להקת הבנות הכי מצליחה כרגע בעולם. התיעוד מתחיל ב-2003 כשהדיקסי צ'יקס יוצאות לסיבוב ההופעות העולמי הגדול בתולדותיה, ובהופעה בלונדון, רגע לפני הפלישה לעירק, אומרת מלאני נטלי מיינס, סולנית הלהקה (ואשתו של אדריאן פסדר מ"גיבורים") – ואחת הזמרות האמריקאיות הכי כריזמטיות כרגע, עם המראה של בלינדה קרלייל מהגו-גוז והחוצפה של סוזנה הופס מהבנגלס – שהלהקה מתנגדת למלחמה ו"אנחנו מתביישות שהנשיא שלנו בא מטקסס" (מדינת המוצא של חברות הלהקה). שש המילים האלה גררו אחריהן שלוש שנים של קמפיין אגרסבי מצד אירגוני ימין שקראו להחרים את הלהקה, לשרוף את הדיסקים, למנוע השמעות ברדיו וזה הגיע אף לאיום במוות. וכך סרטה המותח ולרגעים המרגש של קופל עוקב אחר שלוש השנים האלה. מצד אחד זהו מותחן פוליטי, שמראה עד כמה אמריקה היא מדינה חשוכה, אלימה ובלתי סובלנית. ויש כאן גם מנגנון שהוא אוניברסלי: מי שהיו רגע אחת בצמרת, ובשניה אחר כך המעריצים שלהם מפנים להם עורף. ובמקביל, זהו סרט מוזיקלי בו הבנות מתאוששות מטראומת הפרשה, מתרכזות במשפחותיהן, ואז ניגשות להקליט אלבום חדש, בהפקת ריק רובין, תוך שהן מפנות גב לקהל הקאנטרי ובעצם מתחילות את הקריירה מחדש. סוף הסרט לא נמצא בו: בחודש שעבר זכתה הלהקה בשפע פרסי גראמי על האלבום הזה, והוכיחה שההימור השתלם.
עוד על סרטי השבת, "פרספוליס" ו"2 ימים בפריז", מחר. עוד מחר: סיכום מקבץ ראשון של סרטי תחרות וולג'ין. ועוד מחר: סקופ מדהים. אני רציני.
============
*) ואחרי עיכוב של 25 דקות התחיל סרט איום ונורא שניסה להציג את הצד הקפיטליסטי המושחת של עסקי היוגה שהיו אמורים להיות רוחניים. הסרט הוקרן מדי.וי.די ולווה בתרגום איום ונורא לעברית. לא מעט משפטים בעברית אמרו את ההפך המוחלט מהמקור באנגלית, פעמיים התייחסו ל-Indians כאל אידיאנים במקום להודים, הצירוף "ארצות הברית והמערב" הופך ל"מערב ארצות הברית", סטודיו ליוגה הפך לאולפן, והיו עוד שפע טעויות שרק הפכו את הסרט הדל הזה למביך ומרגיז כפליים.
תגובות אחרונות