הפוסט הזה היה אמור להעלות כבר ביום שני, אבל שלל אירועי הוט ותנודות מבקרי הקולנוע דחו אותו. אז למי ששכח: היה פסטיבל קולנוע בירושלים, הוא ננעל בשבת. הנה כמה משפטים ופסקאות לסיכומו.
1. לחבר השופטים בתחרות העלילתית לוהקו השנה מפיקה, מנהלת פסטיבל, עיתונאי קולנוע לשעבר, חוקר ספרות ובמאי תיעודי. בפסטיבל ונציה הקרוב מתגאים שחבר השופטים שלהם יהיה מורכב כולו מבמאים ובמאיות: נשיא חבר השופטים יהיה ז'אנג יימו ולצידו יישבו ג'יין קמפיון, פול ורהובן, אלחנדרו גונזלס איניאריטו, קתרין ברייאה, עמנואלה קריאליזי ופרזן אוזפטק. לא שאני חושב שחבר שופטים אחר היה בוחר בירושלים זוכים אחרים – הסרטים די דיברו בעד עצמם, בין אם צפה בהם קהל של עמיתים או פלבאים – אבל קשה להתחמק מהעובדה שככל שהמוניטין של השופטים גדול יותר, כך גדל גם המוניטין של הפרס.
ובכל מקרה, זו היתה שנה איומה להיות בה שופט בוולג'ין. עם סרט כמו "ביקור התזמורת" בתחרות השופטים היו במצב בעייתי. אם הם נותנים את הפרס לסרט הרי שהם יידמו לחותמת גומי שממילא מהללת את הפייבוריט, ואם הם לא היו נותנים לו את הפרס היתה קמה מחאה איומה שכן זה לא יתכן שאחד הסרטים הכי אהודים ומעוטרים כרגע בעולם לא יזכה להכרה במולדתו. למזלם של השופטים "ביקור התזמורת" היה באופן ברור ומובהק הטוב מבין השבעה, כך שהאמירה האישית שלהם נשמרה לפרס השני, הציון לשבח מטעם חבר השופטים שהוענק ל"וסרמיל". אני חשבתי של"תהלים" מגיע יותר, אבל שניהם סרטים דומים באופיים הקולנועי – שאלות האמונה והדת ב"תהלים" אולי הרתיעו את השופטים בשעה שהעיסוק החילוני בסוגיות של חברה, קליטה וגזענות ב"וסרמיל" נראו נוחות יותר לעיכול. "וסרמיל", כמו "תהלים", הוא פרויקט קולנועי שאינו לטעמי האישי, אך אני יכול להעריך את נסיונותיו, גם אם להצטער על המקומות בהם הוא כושל ולא מצליח לסחוף את הצופים ולטלטל אותם באמת. אני, אגב, חשבתי ש"החוב" טוב משניהם.
2. בשנים קודמות ההודעה לעיתונות המסכמת את הפסטיבל מכילה מידע על הזוכים בפרסים ומוסיפה כמה משפטי גאווה על כמות הכרטיסים שנמכרו השנה, והעלייה במכירה לעומת שנים קודמות. השנה המשפט הזה לא הופיע בהודעת הסיכום. פניתי ליחצני הפסטיבל – אלה שבעבודתם עם לקוחות אחרים חושבים שהחרמת מבקרים מהקרנות מוקדמות היא טקטיקה יחצנית מוצלחת – וביקשתי את הנתון הזה. קיבלתי תשובה "הנושא בבדיקה", ומאז דממה. המסקנה המתבקשת, עד שיגיע מידע רשמי שיסתור את זה: היתה נפילה השנה במכירות הכרטיסים לפסטיבל. מסקנה שנראית הגיונית למראה האולמות הלא-מלאים בסופי השבוע. בשנים קודמות סופי השבוע היו מפוצצים, מלאים עד אפס מקום, כל סרט היה להיט. השנה פחות (אם כי, היו בהחלט סרטים שהיו סולד-אאוט, אבל נדמה לי שפחות מבעבר). וכמו שכתבתי בתחילת הפסטיבל, זה היה גם פסטיבל מבורדק יחסית, חיפאי שכזה, ושיבוצי הסרטים, שהיו כה מוקפדים בשנים קודמות, נראו השנה נטולי תשומת לב. בהחלט יכול להיות שתנאי השדה בהם הופק הפסטיבל השנה – על ארגזים, ממשרדים זמניים בבנייני האומה, תוך לחץ תמידי סביב השאלה האם יהיה בניין הסינמטק מוכן בזמן לפתיחה – גרמו להסחות ובלבולים ולתחושה שעצם קיום הפסטיבל הוא הישגו האמיתי, ומנעו מאנשי התוכנייה להשקיע את הריכוז הרגיל שלהם בשיבוץ מדוקדק.
3. אני מסרב להתגעגע ל"קקאו", בית הקפה של הסינמטק שהלך והידרדר מאז נפתח כביסטרו המצוין של אייל שני ואוקיינוס, ועד שהפך למלכודת אימים של מורעבי הפסטיבל שהיו נלכדים בו דקות ארוכות עד קבלת שירות, במחירים שערורייתיים ובאוכל שבימי הפסטיבל היה מגיע במגוון טעמים לא מוצלחים. "לבן", המסעדה החלבית שנפתחה במקום, הגישה לי ריזוטו פטריות מוצלח. אבל השירות בשעות הפסטיבל עדיין רעוע. אבל יש דבר אחד בו "לבן" נופל מ"קקאו": בימי הפסטיבל הפעיל בית הקפה הקודם דוכן כריכים ליד הכניסה לאולם הגדול. כריך הרוסטביף המעולה שלהם היה מחזיק אותי יום שלם. הקפה הקר שלהם היה מהטובים שהוכנו בארץ. לעומת זאת, דוכן הכריכים החדש מגיש מאפים שמגיעים ארוזים בקופסאות ממאפיה חיצונית, וכריכים לא מוצלחים שנעלמים במהירות בבוקר ואז לא נראים שוב. הקפה הקר הפך לברד לא טעים. הסינמטק הפך למקום בו קרקורי הבטן המורעבת של אורחי הפסטיבל מטביעים את צלילי הסרטים.
4. באולם בבית מורשת בגין יש מקרן וידיאו מעולה. לא היי דפינישן אמנם, אבל הטופ-אוף-דה-ליין של הלואו-דפינישן. מקרן הברקו מושאל לתקופת הפסטיבל ומוחזר ליבואן בסופו. אל תחפשו אותו שם ביום יום. אבל מצד שני, מומלץ בפסטיבלים הבאים לזכור להתרחק מהקרנות הפילם בבית מורשת בגין. הקרנת הפילם מצומצמת לחלק קטן מהמסך, הקטן ממילא. פריים פצפון בחלק העליון של המסך.
5. ובכלל, בתור פסטיבל הסרטים הבכיר של ישראל, די נמאס שתנאי ההקרנה של פסטיבל ירושלים מזכירים את אלה של עיירת שדה בבנגלדש ב-1974. זה אידיוטי, ולמעשה גם מעליב, שגם בקולנוע סמדר וגם באולם רבקה קראון בתיאטרון ירושלים עדיין עושים "הפסקה להחלפת גלגל" באמצע הסרט. מה זה אוטו עם פנצ'ר שצריך להחליף לו גלגל? ג'יזז קרייסט, 2007!
6. אני עומד בתור לשלם עשרות שקלים על פירורי קרואסון מהבוקר וניגשת אלי ליה ון-ליר. "עוד פעם אתה מפטר אותי?", היא כועסת. באמצע הפסטיבל שוב התחילו להסתובב השמועות על כך שון ליר תסיים את כהונתה בראשות הפסטיבל. דיווחתי על השמועות האלה, וצירפתי את הכחשת אנשי הסינמטק. כל מי שאני מדבר איתו יודע מאיפה מגיעות השמועות ומה מטרתן. "את הרי יודעת למה יש את השמועות האלה ומי מפיץ אותן, לא?", אני שואל את ון ליר. "לא!", היא עונה בפסקנות, "אני אשאר כאן עד מתי שאני ארצה". ואחרי שנה וחצי של שמועות על כך שיש אנשים מאוד מאוד קרובים אליה שמנסים להזיז אותה הצידה, אני כבר מאמין לה.
יש, מתברר, שני סוגים של שמועות. אלה שמסגירים סוד פנימי שממילא יתפרסם תוך זמן קצוב, והשמועה היא רק הדלפה שהתזמון שלה לא נקבע על ידי יצרן הכותרת. ויש שמועה שעצם קיומה היא הכותרת, ומציגה עדות למאבקי כוח פנימיים, או אי שקט מבעבע. מה שקורה עכשיו בעולם הפקידות של הקולנוע הישראלי הוא כזה: עצם מבול השמועות הוא הניוז. הניוז הוא שיש רצון עצום לתחלופה במשרות הבכירות, והמון דיבורים על כך מאחורי הקלעים, אבל משהו תקוע. כלום לא זז. וכשהגלגלים תקועים, השמועות רצות. אם כלום לא קורה, אז לפחות זורקים ספקולציות. פסטיבל ירושלים 2007 היה עבורי פסטיבל השמועות הגדול. כמות המידע "אוף-אוף-אוף דה רקורד" שהגיע אלי מדי יום – ואנחנו מדברים על שיחות עם האנשים הכי בכירים בתעשייה – היתה עצומה. וכולם, כשניסיתי לאשש אותם, הוכחשו מיד.
שמועה 1: "ליה עוזבת את הפסטיבל, כתרי שחורי מחליף אותה. זה סגור, זה סופי, זה יקרה בספטמבר". את תשובת ון ליר כבר שמעתם, מה גם שאותה שמועה בדיוק הסתובבה באותו פסטיבל בדיוק לפני שנה. בסוף יהיה ספטמבר אחד בו היא תהיה נכונה, אבל רק כי כמה ספטמברים כבר עוד נותרו לנו בחיים הקצרים האלה.
שמועה 2: "יש מתיחות גדולה, כמעט נתק, בין קרן ירושלים ובין סינמטק ירושלים". ניסיתי להשיג תגובה מדוברי קרן ירושלים לכך, אך הם לא חזרו אלי. המממ…
שמועה 3: "כתרי עוזב את הקרן בכל מקרה, יש כבר שני מפיקים שסומנו כיורשים פוטנציאליים". שחורי מכחיש בתוקף, וכבר נמאס לו מהשמועות שהוא במרכזן ושדי מציקות לו. הוא מצהיר שהוא לא הולך לשום מקום, לפחות עד שלא יפתרו תסבוכות פסטיבל ירושלים, שהולידו את וולקנו השמועות האלה בפסטיבל קאן לפני שנה וחצי. הוא לא הודיע על פרישתו, לא אמר להנהלת הקרן שצריך לחפש מחליף וכל מי שמציג את עצמו כמועמד להחלפה עושה את זה מטעם עצמו למטרות קידום עצמי.
שמועה 4: "מפיק X: הציעו לי לנהל את קרן הקולנוע". שמעתי את זה מיותר ממפיק אחד או מפיקה אחת. מי שסיפר לי את זה, סיפר לי גם שהוא השיב בשלילה להצעה.
שמועה 5: "אבינעם חרפק עוזב את פסטיבל ירושלים ועובר לתל אביב". כמעט נכון: חרפק עוזב את העיר ירושלים ועובר עם משפחתו לגור ברמת גן. הסיבות לכך, הוא אומר, אישיות ומשפחתיות לחלוטין. הוא מבהיר שהוא ממשיך את עבודתו בסינמטק ובפסטיבל כרגיל, רק עם נסיעות הלוך ושוב מגוש דן לירושלים.
7. והיו גם סרטים. על "קונטרול" של אנטון קורביין, הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה בפסטיבל, אכתוב בהרחבה ממש בקרוב ויותר מפעם אחת (חפשו התחלה של זה כבר בסוף השבוע הזה כאן).
עוד הישג קולנועי שהסעיר אותי היה "טקסידרמיה" של גיאורגי פולפי ההונגרי. סרט די בלתי נשכח. מאתגר את מנגנוני ההקאה, אבל סרט עם חוצפה, תעוזה, כשרון וחוש הומור חולניים ומחליאים. מצד אחד אני מחפש את הסרטים שמעיזים, שחוצים את הקווים, שמנפצים טאבואים חברתיים של יצוג, אבל לפעמים זה גם פוגע בסרט, או הופך אותו בלתי ניתן לצפייה, או שהפרובוקציות שלו סתם ילדותיות. "יבוא/יצוא" של אולריך זיידל חצה קווים אדומים שבאופן אישי לא יכולתי להתמודד איתם (הסצינה התיעודית בתחילת הסרט בה מנסות אחיות נטולות חמלה להחדיר עירוי לזרוע של תינוק בן חודשים ספורים היתה לי קשה מנשוא לצפייה או לבחינה חיצונית בעיניים קולנועיות, פשוט כי שימוש בילדים ובתי חולים בסרט עלילתי לוחץ לי על כפתורים אישיים שאני לא רוצה שיילחצו). "טקסידרמיה", היה, סוג של יצירת מופת, למי שהצליח לשרוד אותה עד הסוף (וקשה שלא להסב מבט מהמסך מדי פעם, כשההפרזות שם יוצאות משליטה). ב"טקסידרמיה" כל הפרשה גופנית אפשרית זכתה ליצוג, כל התנהגות אנושית בהמית נחגגה, סקס בוטה, אלימות מוקצנת, אבל הכל מוצג בסטריליות מצולמת לעילא ומוארת למופת של מוצגים במוזיאון למדע וטבע. להבדיל מ"יבוא/יצוא" האוסטרי בו כל הגועל נפש – הפרשות, מוות, כיעור – הן תיעוד של רגעים אמיתיים, משפילים ומביכים, האדם נחגג בשיא בהמיותו, ב"טקסידרמיה" יש גם מעין האדרה של הכיעור האנושי, הפיכתו לאסתטי, אבל יש גם מגננה קולנועית פורמליסטית, שיוצרת חיץ תודעתי בין הסרט ובין הצופה. זה לא אמיתי, אנחנו מרגיעים את עצמנו (להבדיל מהצחנה הכה אמיתית של "יבוא/יצוא"), זה סרט גדוש אפקטים, מסוגנן, מלאכותי, אבל שמנסה לגרום לנו להאמין שכשבן אדם מסיר לעצמו את מעיו בטקס חניטה עצמית זה קורה באמת מול עינינו. זה כמו מיצג הקזת דם של אורי קצנשטיין, כמו עבודות הדם וזרע של אנדרס סראנו, או תהליך ההכנה למיצגי הפגרים המשומרים של דמיאן הירסט.
תגובות אחרונות