אם אלימות קומיקסית ואפקטים דיגיטליים הם לא כוס התירוש שלכם, אל תשכחו שהמבצע הבלעדי לקוראי "סינמסקופ" עדיין בתוקף: כרטיס שני בחצי מחיר לסרטים האסיאתיים במוזיאון. הנה הקופון.
=============
למי שמחכה לדיונים סוערים על דיוויד לינץ': מחר (שבת), מ-10:00 בבוקר כאן.
=============
ולא הספקתי לכתוב על זה לפני: אם את לקוחות יס או הוט ואתם נתקלים בשידור חוזר של "קיימן" (או "התנין" ב-יס) הסרט החדש של נני מורטי, אל תחמיצו. איזה סרט מקסים, שנון ומבדר. גם סאטירה פוליטית, אבל בעיקר פארודיה מושחזת על הקולנוע האיטלקי שלא חוסכת בניים-דרופינג.
עד כאן קולנוע איכותי. ועכשיו לאקשן.
============
כותרת המשנה המפורסמת והשנונה של אתר עין הדג היא "ביקורת קולנוע לאנשים שלא סובלים ביקורות קולנוע". אבל הביקורת הכפולה של עורכי האתר ל"300" נראית כמו ביקורת קולנוע לאנשים שאוהבים ביקורת קולנוע. לא שיש לי בעיה עם הביקורת או עם כך שאנשי הדג לא אהבו אותו, אלא שנדמה לי שאם בעבר האתר ביטא את הפער שבין ה"שניצקליינים" (כך הוא מכנים שם את המבקרים הממוסדים, הרציניים) ובין ה-fanboys, שיודעים להעריך סרטי קומיקס, גיבורי על ואקשן כסוג של אמנות שהשניצקליינים פשוט לא מסוגלים לקלוט, הרי שאתמול הפער הזה התאדה. שניצר יחתום על כל מילה שלונג ג'ון ורד פיש כתבו על "300 ".
=============
בתחילת המדור שלי השבוע ב"פנאי פלוס" אני משתפך על "300 " של זאק סניידר, אורגיה קולנועית מופלאה של סקס, אלימות ואפקטים, אבל עורכי וויינט בחרו להעלות לאתרם דווקא את הטקסטים הצוננים שלי. לכו תבינו אותם. עד של"פנאי פלוס" לא יהיה אתר נורמלי ועצמאי, קשה לי להתמודד עם הטיפול הרעוע שזוכים לו תכני העיתון (ובעיקר, תכניי) בידיים המגושמות של וויינט. ובכל אופן: הנה הביקורות המנומנמות שלי על "אל הים השחור" התיעודי ו"צבי הנינג'ה" הדבילי.
============
אחת הסיבות שאני כל כך אוהב קולנוע היא שכשסרט סוחף אותי לתוכו, למשך שעתיים אני מרגיש שאני נמצא בעורו ובמוחו של מישהו אחר. בחיים אני אדם נורא משעמם, שגרתי, סטרייט, לבן, בורגני, פחדן, יושב כל היום מול המחשב. אבל בסרטים? אני הכי קיצוני. תנו לי סרט אימה מדמם ואלים וקיצוני ואהיה קניבל צמא דם. ב"מולן רוז'" וב"הדוויג והשארית העצבנית" הייתי הומו, והרעתי לסרט בהתלהבות של דראג קווין. ב"אולימפיה" הייתי פשיסט תאב כוח. וב"300 " של זאק סניידר: אני פשיסט הומו. איזה סרט מופרע. הוא כוחני וקאמפי בה בעת. הוא הכל, והוא גם ההפך המוחלט. כל מילת ביקורת שלילית שתשמעו על הסרט היא נכונה. אבל בתוספת קטנה: הסרט הזה פסיכי לגמרי ומהנה בצורה כמעט פרוורטית. זו הביקורת שלי עליו מגיליון "פנאי פלוס" של אתמול:
בשר ודם
למרות שרוב מבקרי הקולנוע ישנאו אותו, סרט הקומיקס "300" הוא אחד הרגעים הקולנועיים המרשימים הראשונים של הוליווד השנה
"300 ", סרטו של זאק סניידר על פי הרומן הגרפי של פרנק מילר ("עיר החטאים") הוא יצירת פופ גרנדיוזית ומדממת שכמעט מגונה להודות שהיא מהנה. מכל בחינה רעיונית הסרט הזה נראה על פניו פסול, אפילו מתועב. הוא מייצג את המל-גיבסוניזציה של הקולנוע ההוליוודי: סרט ברוטאלי, נטול אנושיות, המשחיר תרבויות שלמות, ומציג עולם כוחני, פשיסטי, צמא דם, ברברי, ועוד מהלל את העולם הזה, מצדיע לו, חוגג אותו, עורג לו. אם הוא היה נוצר בשנות השלושים, "300" היה מתויג כסרט נאצי. הוא בז לחלשים, לשונים, לנכים, לחולים, הוא מהלל גבריות, גופניות, עוצמה ומשמעת. זה סרט שגיבוריו נטולי האלוהים מאמינים אך ורק בחרב. כל מי שחלש, שונה ונכה הוא גם הרע, החלש והבוגדני.
הסרט עוסק בקרב ההיסטורי בתרמופליי במאה החמישית לפני הספירה, בו לחמו 300 חיילים ספרטנים בהנהגת המלך ליאונידס נגד מיליוני חיילים פרסיים שהגיעו לכבוש את יוון. כמעט מפתה להזדהות עם הספרטנים: מעטים מול רבים המנסים להדוף צבא עצום מלכבוש את ארצם. דוד נגד גוליית? לא בדיוק. האקספוזיציה מעדכנת אותנו מי היו הספרטנים: הם הרגו את התינוקות שנולדו קטנים, חלשים, נכים או מעוותים כדי לא להחליש את עוצמת העם, שעסק אך ורק בבנייה צבאית ופיזית, לא מנטלית. הם תלשו את הילדים מהוריהם בגיל שבע כדי לאמן אותם להיות חיילים, אילפו אותם להרוג, לגנוב, לסבול, ויצרו תרבות שכולה מושתתת על כוח והרג. והמלך ליאונידס עוד לועג לבני אתונה שהם, לדבריו "פילוסופיים וחובבי בנים". אה, הספרטנים היו גם בורים והומופובים (אם כי, השמועות מספרות שהם היו חובבי בנים לא קטנים בעצמם).
האסתטיקה, הגיאומטריה, זוויות הצילום וסיסמאות הקרב, הכל לקוח מסרטי פרופגנדה מתסיסים של משטרים חשוכים. זה סרט שמוציא את הצופים בו צמאים לריב, לדם, לתגרה טובה. היו מבקרים אמריקאים שניסו לקרוא בסרט ביקורת פוליטית עכשווית, שהקרב בין הספרטנים לפרסיים מסמל את הנוכחות של ארצות הברית בעירק, אם כי לא ברור מפרשנות כזאת מי בדיוק מסמל את האמריקאים ומי את העירקים. פרשנות כזאת נשמעת תלושה, ולא רק בגלל שפרנק מילר כתב את הרומן הגרפי שלו ב-1998, אלא בעיקר כי הספרטנים, האמורים לייצג את המערב הנאור והחופשי, לא היו לא נאורים ולא חופשיים (לפחות על פי הייצוג בסרט). הם היו אומת מלחמה שטופת מוח. אם כבר רוצים לנסות לפענח את הסרט ההיסטורי על פי דמויות בנות זמננו, הרי ש"300" נראה כמו מלחמת אירן-עירק. כשהפרסים הם האירנים, והספרטנים הם העירקים.
אבל…
וכאן אני לוחץ על דוושת הבלם, ועושה פניית פרסה של 180 מעלות: זה סרט נפלא. גם אם נקבל אותו כיצירה הנעשית ברצינות גמורה, כלומר טקסט פשיסטי נטול אירוניה, הרי שלצד צמרמורת אידיאולוגית לא נעימה, אי אפשר להתעלם מהאספקט הקולנועי של הסרט הזה. ומדובר בחגיגה ויזואלית. אורגיה ממש.
אבל הטענה שלי אחרת: מדובר בטקסט אירוני, מודע לעצמו, כמעט קומי. לא פשיסטי אלא פטישיסטי. כלומר, הבחירה שלנו היא בין סרט כוחני צמא דם, או סרט רדוד החוגג את חיצוניותו ועיוור להשלכותיו התרבותיות. ואכן, מעלותיו של "300" אינן אינטלקטואליות. אירוני או לא, את הבהמיות שלו אי אפשר לקחת ממנו.
זה סרטו השני של זאק סניידר, במאי קליפים במקור, אחרי הרימייק המפתיע לטובה שלו ל"שחר המתים". להבדיל מ"עיר החטאים" של רוברט רודריגז (שהיה מבוסס גם הוא על רומן גרפי של מילר), שהיה סרט מרהיב אמנם, אך מסורבל, מגושם ויומרני, סניידר מייצר סרט קליל ודינמי בהרבה, טראשי במופגן. למרות שזהו סרט היסטורי קשה להתחמק מהעובדה שהוא נראה כמו סרט מדע בדיוני או סרט פנטזיה, שאין שום קשר בינו ובין ההיסטוריה. מאז שנות השבעים והשמונים, וסרטיהם המוקדמים של פול ורהובן או קן ראסל, לא נתקלתי בכמות כזאת של סקס ואלימות בוטים כל כך בסרט מיינסטרימי. הבומבסטיות של הסרט, כמו גם המשחק השואג של ג'רארד באטלר בתפקיד הראשי, משרתים את אווירת אופרת הרוק. העיצוב האמנותי נראה כמו עטיפות אייר-בראש לאלבומי רוק כבד ורוק מתקדם. גיטרות הדיסטורשן מלוות את קטעי הקרב. וכמעט מאה אחוזים מצילומי הקרב והפאתוס הם בהילוך איטי. הכל כאן מופרז, עד גבול הפארודיה, בסרט שנראה לי חוגג את ההפרזה במידה בלתי מבוטלת של הומור עצמי. זה כמו גרסה מצולמת לאלבום רוק כבד, הבי מטאל, דת'-רוק. זה סרט היסטורי להד-באנגרים.
מצד שני, זה גם הסרט הכי גיי-פרנדלי כרגע. הבוצ'ים הספרטנים חשופי השת, עם שרירי הקוביות בבטנם, ומולם הטרנס-סקסואלים הנשיים של הצבא הפרסי, החוגגים את המשיכה המינית לאחר, לשונה, לחריג.
כשהמלך ליאונידס עומד ערום מול אור הירח המאיר בתכלכלות ענוגה את ישבנו השרירי, אני בטוח שהבמאי כיוון לבדיחה. הסרט הזה חוגג את סרטי המלחמה ההיסטוריים, אבל גם מקצין עד לעג את האסתטיקה שלהם, מבליט את האלמנטים ההומו-אירוטיים, ומתענג עליהם. "300" הוא סרט כל כך לא פוליטיקלי קורקט שהוא מענג ומשחרר בחירויות הביטוי המוקצנות שהוא מרשה לעצמו.
ראיתי את "300" כבר פעמיים, והוא מהנה לגמרי (אם, כמובן, אתם לא סולדים מראשים כרותים, רגליים כרותות, חרבות ננעצות ונשים חשופות פטמות). כן, הוא אידיוטי, מנוון ונטול בינה. אבל מבחינה קולנועית הסרט הזה הוא חגיגה. כמו "עיר החטאים" (שלא אהבתי) גם הסרט הזה צולם כולו על במה חשופה מול מסכים כחולים, עליהם הולבשו בהמשך באמצעות מחשבים הרקעים, שכולם מונפשים. התוצאה עוצרת נשימה מבחינה ויזואלית. רוב המבקרים האמריקאיים, ואני מניח שגם כמה מעמיתיי הישראליים, מצאו את הסרט איום ונלעג. אני חושב שהוא ספקטקל ויזואלי מרהיב, מרענן בקיצוניות חסרת הפשרות שלו ובעיקר מאוד מאוד משעשע.
תגובות אחרונות