סטיוארט רוזנברג, שביים את פול ניומן בדרמת בית הכלא "המורד" ואת רוברט רדפורד בדרמת בית הכלא "ברובייקר", מת השבוע מהתקף לב בגיל 79. רוזנברג ביים גם את "יום שישי ה-19" (נדמה לי שזה היה השם העברי לסרט האימה הסופר-מצליח מ-1979 "The Amityville Horror").

גם טניה ריינהארט, המורה היחידה בחוג לתורת הספרות שהצליחה ללמד קורסים בבלשנות ובסמיוטיקה שגם הבנתי על מה היא מדברת, נפטרה אתמול. זה די הלם. היא היתה אישיות קיצונית, אבל מדינה כמו שלנו חייבת הוגי דעות ומבקרי תרבות, תקשורת ופוליטיקה חריפים וחסרי פשרות כמוה.

==============

בתור מעריץ בדימוס של "נושאי המגבעת" הוחמאתי, אך גם הצטערתי, לקבל הבוקר את המייל הבא:

היי יאיר,
הייתי אתמול בבכורה של "מבוזבזים" לנורית קידר, סרט שהלחנתי לו את הפסקול. התבאסתי קשות מהסאונד באולם הגדול של הסינמטק. בדיעבד התברר לי שמדובר בבעיה ותיקה המוכרת לצופים, יוצרים ומפיקים רבים. בהנחה שהפסקול של הסרט הספציפי הזה לא נדפק בדרך להקרנה, מה שמאוד לא סביר שיקרה, מדובר בזלזול משווע ביוצרים וביצירות. זה לא אולם זניח. זה אולם מרכזי שמקרין בכורות בפסטיבלים יוקרתיים. אולי אני מתפרץ לדלת פתוחה. אולי זו הזנחה מתמשכת וידועה שיוצרים התרגלו להשלים איתה כגזירה משמיים. ואולי לא. אולי הגיע הזמן שימישהו יעשה משהו בעניין?
אהד פישוף

אני ממתין לתגובת הסינמטק, שתצורף כאן כשתגיע. אני מצידי לא צפיתי המון זמן בסרטים שהוקרנו מקלטת בטא בסינמטק. הסאונד בהקרנות ה-35 מ"מ אינו איום. אבל אם יוצרים ומפיקים יודעים שיש בעיה עם הקרנות הבטא, ואם היא אכן אקוטית, בהחלט יש מה לעשות בעניין: לארגן את היוצרים שיצהירו שהם מפסיקים להקרין יצירות ישראליות בבכורה בסינמטק עד שהמצב יתוקן. יהיה לדוק-אביב קשה להרים פסטיבל ב-2008 אם כל היוצרים יחרימו אותו. ואם האיום יינתן מספיק זמן מראש אולי זה יגרום למישהו לעשות משהו לשיפור המצב בהקדם.

===============

אן תומפסון, שעל המעבר שלה מ"הוליווד ריפורטר" ל"וראייטי" דיווחתי כאן לפני שבועיים, השיקה סוף סוף ביום שישי את המדור השבועי החדש והבלוג שלה ב"וראייטי". עורכיה ב"הוליווד ריפורטר" כנראה זועמים על המעבר שלה לעיתון המתחרה כי הם סרבו לשחרר לה את ה-URL של הבלוג שלה "ריסקי ביזנס", זאת למרות שהיא הביאה איתה את שם המדור הזה ל"ריפורטר" מהעיתון הקודם שלה, "פילם-מייקר" (גרג קילדיי השתלט השבוע על הבלוג שלה ב"ריפורטר"). תומפסון מתייחסת לכך בפוסט הבכורה שלה בבלוג החדש שהוטבל בשם "Thompson on Hollywood". הוספתי את הלינק לבלוגה החדש בטור הצד משמאל.

===========

וללינק הבא הגעתי דרך תומפסון: תראו איזה רעיון נפלא מצידו של הסופר ג'ונתן לת'ם. הוא מציע ליוצרים שימוש בכמה מסיפוריו הקצרים, תמורת דולר אחד, כדי שישתמשו בהם ליצירת סרטים קצרים, עד שלושים דקות. ויש גם שירים המוצעים להלחנה. המפטון פנצ'ר (התסריטאי של "בלייד ראנר"), הוא מעדכן שם, עובד על סרט קצר המבוסס על אחד הסיפורים באתר, וג'ון לינל, מ-They Might Be Giants, הרכב אהוב עליי, כבר הלחין שיר על פי מילותיו (השיר נמצא באתר). בקיצור, מיזם נפלא.בדף ההקדמה יש לו כמה תנאים שהוא מבקש שהבמאים יקפידו עליהם, אבל פרט לכך: קחו סיפור של סופר בעל שם והפכו אותו לסרט. מומלץ במיוחד לסטודנטים לקולנוע שתקועים עם רעיונות לסרט הגמר שלהם.

=============

אני לא מבין מה מריץ במאים ישראליים להתארח בפורום הקולנוע של וויינט. האם באמת מדובר בשיווק אפקטיבי? לי זה נראה כמו אקט מזוכיסטי לעמוד מול גדודי הסקילה של הטוקבקיסטים העבריים. המפגש של יוסף סידר עם פורום הקולנוע של וויינט היום היה מביך לקריאה. כמה שנאה צרורה אצל האנשים שיושבים מול מסכי המחשב. עשרה קבין של טקט ירדו על העולם. אף אחד מהם לא הגיע לישראל.
אבל היו שם שתי תשובות לשאלות ענייניות יותר שרויות לדעתי לציטוט. השאלה הטובה ביותר היתה של מנהלת פורום הקולנוע שם, החותמת בניק "עינת והאינדיאנים". היא שאלה לאן נעלמה הסצינה מהטריילר בה משתוללים החיילים בנהר. וסידר ענה:

הסצינה שמופיעה בטריילר מתרחשת בנהר הליטני אחרי המוות של שפיצר. בזמן שערכנו את הטריילר הסצינה הזאת עוד היתה בסרט ורק מאוחר יותר החלטנו להוציא אותה מסיבות שקשורות לזרימה העלילתית של הסרט. מדובר בסיקוונס ארוך ובעיני מרהיב ועוצמתי, וגם היום אני מצטער שנאלצנו להשאיר אותה בחוץ, ב- DVD תוכלי לקבל את הסצינה בשלמותה.

ומישהו אחר שאל שאלה עמומה על שיווק והכנסות וסידר ענה:

אשמח לענות בצורה מפורטת.
אז ככה: מתוך מחיר כרטיס –
17% הולך למע"מ.
60% הולך לבעל בית הקולנוע.
בין 20%-25% הולך למפיץ כעמלה.
עם היתר מכסים הוצאות הפצה (שיכול להסתכם במאות אלפי דולרים).
מה שנותר הולך למשקיעים.
ואם במקרה עוד יש כמה גרושים בקופה, הם מתחלקים בין המפיקים ליוצרים.
זה הזמן להחליף מקצוע.

רציתי לוודא האם באמת הנתון של 90 אלף הצופים של "בופור" בעשרה ימים הוא אכן שיא, כפי שזכרתי. פתאום לא הייתי בטוח וחששתי שמא "סוף העולם שמאלה" מכר באותו פרק זמן יותר כרטיסים. ובכן, כמעט – אבל לא. "סוף העולם שמאלה", שיצא בקיץ 2004, הביא 90,000 צופים ב-17 יום. הנה הקומוניקט שנשלח לעיתונאים ממשרדה של יחצנית הסרט, אפרת גורמן, בתאריך 11.7.2004:

סרטו החדש של אבי נשר, "סוף העולם שמאלה", שיצא לאקרנים לפני שבועיים רשם הצלחה חסרת תקדים עם 92.950 צופים והכנסות של 3.253.000 ₪ ב-17 יום. הסרט מוצג ב-38 בתי קולנוע ברחבי הארץ. בקומפלקס "סינמה סיטי" בגלילות לאור הביקוש הרב, הסרט מציג ב-3 אולמות בו זמנית עם תפוסה מלאה וצפו בו במקום 28.232 איש.
לדברי משה אדרי, מנכ"ל "יונייטד קינג", מפיק ומפיץ הסרט, מדובר בשבירת כל השיאים בקולנוע הישראלי ב-20 שנים ומאז יציאת "אסקימו לימון" לאקרנים. ההישג המספרי של כמות הצופים מתחדד על רקע של יציאתם של להיטי הקיץ דוגמת "שרק 2" ו"ספיידרמן 2" ומשחקי גביע אירופה בכדורגל שהסתיימו בתחילת שבוע שעבר וגרמו לכך שפלח עצום מצופי קולנוע פוטנציאלים לא יצא מהבית בימי המשחקים.

אם מספרי מכירות הכרטיסים של "בופור" בשבוע שעבר היו חסרי תקדים לסרט ישראלי, הרי שהמספרים של סוף השבוע השני הם כבר בגדר היסטוריה. בחמישי-שישי-שבת האחרונים נמכרו ל"בופור" 34,921 כרטיסים. זאת בהשוואה ל-29,418 כרטיסים שנמכרו לסרטו בשלושת הימים הראשונים להקרנתו, שבוע לפני כן (נתון שעוגל ל-30 אלף כרטיסים באייטם שלי מיום שלישי). על פי דיווחים קודמים, 30 אלף כרטיסים זה המקסימום שסרט ישראלי הצליח למכור במשך שבוע שלם, לא סוף שבוע אחד.
וכך, למרות שהמספרים מתאימים לנתוני מכירות של סרט הוליוודי, הדפוס מתאים עדיין לסרט ישראלי: קרי, כמות המכירות עולה אחרי בכורת הסרט, ולא צונחת.
בתום עשרה ימים להקרנת הסרט נמכרו לו 90,741 כרטיסים. מכיוון שבאמצע השבוע ממוצע מכירות הכרטיסים ל"בופור" עומד על כ-4,000 כרטיסים ליום, קל לנבא שביום שלישי יחצה הסרט את קו מאה אלף הכרטיסים. מאה אלף כרטיסים ב-12 יום? הישג כזה עוד לא קרה לסרט ישראלי אי פעם. "אביבה אהובתי" ו"סוף העולם שמאלה" חצו את קו המאה אלף כרטיסים אחרי בערך חודש באולמות.
ואגב, מרגע שיעלו המודעות בעיתונות "מאה אלף כבר ראו" יש להניח שתהיה התעוררות שניה של צופים – לרוב מבוגרים יותר – שהתמהמהו עם הצפייה או התלבטו לגביה, ושכעת כשהסרט כבר מתויג כ"שובר קופות" יעלו את הצפייה לראש סדרי העדיפיות. פתאום ההערכה שלי על כך שהסרט יניב בסוף הקרנתו הקולנועית 400-500 אלף צופים נראית שמרנית למדי.

הכותרת המשמחת של השבוע: "זמן השרון", מקומון "מעריב" בהרצליה, מדווח בשערו שעיריית הרצליה אישרה השבוע הקמת סינמטק בעיר, שימוקם בתוך מה שההרצליאנים מכירים בתור קולנוע "סטאר". מסקרן, מסקרן, מסקרן. הרצליאנים, אנא עקבו ועדכנו כאן.

================

אם אתם גרים בעיר גדולה בארצות הברית, חפשו מהשבוע את אחת מ-400 תיבות הדואר החדשות האלה:

מדובר בשיתוף פעולה בין ג'ורג' לוקאס ורשות הדואר האמריקאית לציון 30 שנה לבכורת "מלחמת הכוכבים". שלב ראשון, 400 תיבות דואר אמריקאיות, שיוצבו באיזורים מרובי תנועה, עוצבו כמו R2D2. שלב שני: ב-28 במרץ יונפקו בולי "מלחמת הכוכבים". הכתובת על תיבות הדואר מפנה לאתר הזה.

=============

שני סרטים של מייק בינדר, שחקן שהפך לבמאי, הוקרנו בארץ: "הצד הטוב של הכעס" ו"להצליח בחיים ולהישאר נשוי". בסוף השבוע הבא יעלה באמריקה סרטו החדש "Reign Over Me" דרמה (כנראה סוחטת דמעות) בה דון צ'ידל מטפל באדם סנדלר הלוקה בטראומה מאירועי 9/11. המבקר פיטר האמונד דיווח באתרו של ג'פרי וולס שבהקרנת טרום בכורה שבסופה הוא הנחה שיחה עם הבמאי תגובות הקהל היו מעולות, אך גם מדאיגות: הקהל של בני שלושים פלוס הודה שהוא לא היה מתקרב לסרט הזה על סמך המודעות, בגלל הרתיעה מאדם סנדלר ומסרטיו הרגילים.

אבל זה בכלל לא האייטם שלי. האייטם הוא זה: בצעד לא שגרתי לבמאי הוליוודי פרסם מייק בינדר תגובה (טוקבק) לביקורת על הסרט שלו באתר "Cinematical". בתגובה הוא בעיקר משתלח בטוקבקיסט אנונימי, אך גם רוטן בקטנה על המבקר עצמו. ובהמשך מופיעה תגובה נוספת שלו. שווה קריאה.

===============

"בתול בן 40" היה אחד הסרטים שחיבבתי ב-2005 ועכשיו יש לג'אד אפאטו, הבמאי/תסריטאי שלו, סרט חדש באמריקה, "Knocked Up". הטריילר היה מאכזב בעיניי, אבל הביקורות הראשונות מופתעות לטובה: הסרט, כך לטעמם, מצחיק ונבון. אחד מהם כבר הכתיר אותו בתור "החברים של אלכס" של דור ה-X. וזו הבעיה עם מבקרי קולנוע: הם (טוב, אנחנו) באים לסרטים האלה ללא ציפיות, או עם ציפיות נמוכות, ואז מופתעים לטובה. ואז הביקורות שלהם יוצרות ציפיות. ואז מגיע הקהל ומתאכזב. או שלא.

================

לשאלת כמה מכם: למה אני לא כותב על "דוק-אביב"? שתי סיבות: הראשונה, הסרטים הבאמת מעניינים בפסטיבל הזה הם סרטי התחרות הישראלית, שרובם מגיעים לבכורה בפסטיבל הישר מחדר העריכה ואין אפשר לצפות בהם מראש. כך שאין לי יכולת לדווח מה שם מוצלח ומה לא. סיבה שניה: על רוב הסרטים התיעודיים הזרים מעולם לא שמעתי. נכון, קולנוע תיעודי הוא תחום שאני פחות בקיא בו, ואני מכסה אותו כמבקר רק לעיתים נדירות. ובכל זאת, לאורך השנה יש כמה סרטי תעודה בולטים ומעוררי סקרנות שאני כן מצפה לראות. הסרטים האלה (כמעט) אף פעם לא מגיעים לדוק-אביב. הם לרוב כן מגיעים לפסטיבל ירושלים. מיום השקת דוק-אביב זיהיתי שזה פסטיבל שהטעם של עורכיו ומנהליו שונה באופן דרמטי מטעמי שלי. אני משוכנע שיש בפסטיבל סרטים מצוינים, זרים או מקומיים, אבל אין לי מושג איפה להתחיל לחפש. זה פסטיבל שמשאיר אותי די אדיש. אבל אם אתקל במשהו ראוי, אדווח. ועשו זאת גם אתם: ספרו מה ראיתם מוצלח בפסטיבל.

ברווז בתגובות הזכיר לי את מה שבעיניי (ומן הסתם, לא רק בעיניי) הוא אולי המערכון הגדול בכל הזמנים. דוקטור סוס לא היה כותב את זה יותר טוב. וכמו עם "you remind me of the man", גם זה סקץ' שאני מרבה לצטט ביומיום (לאו דווקא בקול רם, אגב, למי ששאל מקודם. מספיק שמישהו יגיד "I don't know" כדי שאני אמלמל לעצמי "He's on third"). קבלו בתשואות את אבוט וקוסטלו מ-1945:

כבר כתבתי על "המבוך של פאן" בקצרה כאן, ועוד יותר בקצרה כאן.
ועכשיו מגיעה הביקורת המעט יותר מורחבת. אבל זה מהסרטים שאפשר לדוש בהם עוד ועוד. אפשר להתבונן בו כסרט פוליטי-היסטורי המתמודד עם צלקות השלטון הפשיסטי הספרדי ועם הקשר בין פשיזם ואגדות עם, או לנתח מנקודת מבט פסיכואנליטית את הקשר בין אגדות ומיתוסים ובין חלומות, טראומות, פחדים, טאבואים. אפשר לנתח את עולם הדימויים, הסמלים והחלומות של הילדה הנמצאת על פרשת דרכים, מבחינת התבגרותה המינית, יחסיה עם הוריה ומקומה כפרט על רצף ההיסטוריה שצריך להכריע בין מרות למרדנות.

זמן שאוֹל
"המבוך של פאן", אחת ההפתעות הקולנועיות הגדולות של העונה, נראה כמו חתונת דמים בין לורקה והאחים גרים. גיירמו דל טורו ברא סרט פנטזיה שמצליח להבהיל כמו המציאות עצמה

אם יש גיהנום, הוא כנראה נראה כמו סרט של גיירמו דל טורו. דל טורו, שעסק באפקטים ואיפור לפני שביים את סרטו האמיתי הראשון, ממש כפי שגם ג'יימס קמרון ופיטר ג'קסון חצבו את דרכם לתהילה קולנועית, מתעסק בכל סרטיו בעולם שמתחת. במובן המילולי זה עולם תת קרקעי, של מחילות ומרתפים, אבל זה תמיד עולם תחתון, עולם גיהנומי, בו המוסר האנושי חדל להתקיים. דל טורו עקבי בכך בין כשהוא מביים שוברי קופות הוליוודיים יקרים, או את סרטיו הקטנים והאישיים יותר. בין אם אלה מרתפי הערפדים של "בלייד 2", מנהרות הרכבת התחתית מוצפות חרקי-מפלצות ב"מימיק" או השאול עצמו ב"הלבוי". או המרתף עם רוחות הרפאים בבית היתומים של "ילדים של אף אחד" "הילדים של מחר" וכעת המדרגות הלולייניות שמובילות את הגיבורה אל מציאות חלופית ב"המבוך של פאן".
"המבוך של פאן", שיצא מהאוסקרים האחרונים עם שלושה אוסקרים (והוכתר כבר כסרט הדובר ספרדית הקופתי בכל הזמנים), מציע עולם בו הטופוגרפיה הפוכה: הגיהנום נמצא על פני הקרקע, מתחת לפני הקרקע מתקיים עולם, שטיבו בתחילה אינו ידוע, אבל הוא לא יכול להיות גרוע כמו זה שמתנהל במציאות.
הסרט, מעין יצירה אחות ל"ילדים של אף אחד" (שעלילת הרפאים ההנרי ג'יימסית שלו התרחשה בזמן מלחמת האזרחים בספרד), מתרחש ב-1944, אחרי מלחמת האזרחים. הפשיסטים ניצחו, הרודן פרנקו בשלטון. אל מוצב כפרי נידח מגיעה אופליה, ילדה צעירה שאמה האלמנה התחתנה בשנית עם קצין רע לב ואכזר. הקצין והאם מצפים לילד יחד, אח חורג לאופליה, שיהיה בן זכר, יורש לשושלת. אופליה מעדיפה לבלות את זמנה הרחק מאביה החורג הדיקטטור או מאמה הסובלת. היא עסוקה בקריאת ספרי אגדות, או בבילוי בקומת המרתף של הווילה, שם נמצאות המבשלות, ובראשן מנהלת משק הבית, מרסדס, שיש לה אג'נדה סמויה משלה. ואז מגלה אופליה עולם קסום, עם פיות ופאונים ושדים וכשפים. עולם בו היא הנסיכה שצריכה למצוא את הדרך אל אביה האמיתי, המלך טוב הלב הממתין לה בתחתית המדרגות הלוליינית. ועתה נותר לצופה רק להכריע: האם אופליה בודה את עולם הפיות מליבה, כדי לברוח מהמציאות האכזרית והשרירותית, או שבאמת קיימת לה ממלכה קסומה שיכולה לספק לה גאולה. התשובה לשאלה אינה רק כזו המבדילה בין מציאות ובדיון, אלא גם שאלה של אמונה (ודל טורו הקתולי בהחלט משחק בסרט על הקו בין פנטזיה ואמונה).
התוצאה מרהיבה: "המבוך של פאן" הוא סרט בו לא ברור מתי ערים ומתי שרויים בסיוט. החיים האמיתיים מציעים טבח, עינויים, שרירות לב, צער וכאב. חיי האגדה מציעים את כל זה, אבל עם חבלי הצלה, קסמים לישועה, פיות לתמיכה, ותקווה תמידית שבתום משימותיה תצליח אופליה להציל את עולמה. דל טורו לוקח דרמה משפחתית ספרדית ולש אותה עם תבלינים מסיפורי הבלהות של האחים גרים – כשאת האם החורגת המרשעת מחליף כאן אב חורג – עם לא מעט פולקלור ומיתולוגיה. דמיינו את "בית ברנרדה אלבה" של לורקה מעורבב עם "כיפה אדומה" או "עמי ותמי", או כל אגדת עם בה תמצאו בית עץ בקרחת יער שאמור להציע נחמה, אבל הוא בעצם מקום של אימה ופחדים.
סרטו של דל טורו בנוי באופן מחזורי, סיבובי, בו הסוף חוזר אל נקודת ההתחלה. בו מוות מוביל ללידה, שמובילה למוות, וחוזר חלילה. המדרגות המחברות בין העולמות נמצאות בסופו של המבוך. פאן, האדם דמוי התיש ששולט במבוך, הוא אל היצר, המיניות, הטוב והרע. לפיכך המבוך של פאן הוא בעצם החיים עצמם.

פתאום גיליתי שהביקורות שלי מהשבועיים שלפני האוסקר לא נמצאות בשום אתר. הנה השלמת פערים: "חיים של אחרים", "מכתבים מאיוו ג'ימה", "נערות החלומות", "ונוס" ו"אסקימוסים בגליל".

continue reading…

בשבוע הבא עולים בארץ גם "הרוחות של גויה" וגם "גוסט ריידר".
ובאנגלית: Goya's Ghosts-Rider

הקרנת העיתונאים של "גוסט ריידר" תתקיים ביום ראשון ב-21:45 בקניון שבעת הכוכבים. ראיתי את הסרט השבוע והוא יותר גרוע מאיום, הוא מגוחך. אם אתם עיתונאים ויש לכם הזמנה להקרנה, יש לי בשבילכם הצעת בילוי טובה יותר:

רישמו לפניכם: ביום ראשון, 18.3, ב-21:00 יתקיים במועדון קולטורה (הרצל 154, תל אביב) אירוע ראשון בעונה השנייה של "תרבות יום א'", מועדון התרבות של איגודי הבמאים והתסריטאים. אירוע הפתיחה נשמע מסקרן מאוד: מפגש עם יוסף סידר ועם רון לשם, יוצרי "בופור". יהיה מעניין לשמוע שיחה שלהם מול קהל של עמיתים למקצוע. אני ארצה לשמוע, למשל, שיחה על עבודת הפוסט-פרודקשן, האפקטים הדיגיטליים והצילום הסינמסקופי. גם מלאכת בניית התסריט מסקרנת אותי. ובגלל שהמפגש יתקיים בראשון בערב, אולי הם כבר יוכלו לעדכן כמה צופים ראו אותו בסוף השבוע השני. את המפגש תנחה שירי ארצי (מי שזוכר: לפני כשנתיים, לפני שהבלוג הזה היה קיים, אני הנחיתי את חמשת המפגשים הראשונים בסדרה בתיאטרון תמונע ואז פרשתי בגלל מצוקת לוח זמנים). הכניסה חינם.

==================

מחר ב-15:00 ביס פלאנט: הקרנת העיתונאים ל"צבי הנינג'ה". עיתונאים בלתי מוחרמים, המתחייבים בפני היחצנים שלא לפרסם ביקורת לפני ה-25 במרץ, מוזמנים להקרנה ונקראים לשתף את קוראי בלוג זה באיכות הסרט (אגב: הקרנת העיתונאים בתל אביב נערכת כתשע שעות לפני הקרנת העיתונאים בניו יורק, כך שמוזמני ההקרנה בישראל יכולים בקלות להיות הראשונים שמעלים על הסרט ביקורת גם ב-Ain't it Cool News). שאר המבקרים מוזמנים לצפות בו ביום חמישי הבא בהצגות יומיות ולכתוב עליו כבר ב-22 לחודש, שלושה ימים לפני המבקרים המשת"פים. צבי הנינג'ה באנימציה ממוחשבת? דווקא מסקרן אותי. הייתי אדיש לסדרת האנימציה "צבי הנינג'ה" אבל מאוד חיבבתי את הסרט שסטיב בארון ביים ב-1986. בכלל, סטיב בארון – מבמאי הקליפים הגדולים של שנות השמונים – צריך לקבל כאן מחווה בקרוב.

==================

הביקורות שלי ל"אדית פיאף, החיים בוורוד" (שלושה כוכבים), "המספר 23" (שני כוכבים) ו"נורביט" (כוכב אחד). אבל הסרט הבולט של השבוע הוא "המבוך של פאן" (ארבעה כוכבים). אעלה את הביקורת עליו בהמשך הסוף שבוע.

=================

איך החמצתי את התאריך הזה? לפני חמישה ימים, ב-10 במרץ, מלאו עשר שנים לעליית "באפי" לשידור באמריקה. היה מי שזכר, וכתב מאמר על מורשתו של ג'וס ווידון, ואיך "באפי" הקדימה את זמנה.

=================

בלאס וגאס נפתח ביום שני כנס ShoWest, בו מתאספים כל בעלי בתי הקולנוע כדי לראות מה אולפני הוליווד מתכננים להם לקיץ, וגם כדי לסכם את השנה הקודמת. דן גליקמן, נשיא ה-MPAA, נשא את נאום "מצב האומה" שלו ועידכן שההכנסות ממכירת כרטיסים באמריקה עלו ב-2006 ב-5 אחוז, ובעולם העלייה היתה ב-11 אחוז (לן קליידי מ-MCN טוען שהמספרים האלה מנופחים). גליקמן עודד את בעלי בתי הקולנוע שעם שלל סרטי ההמשך בקיץ הקרוב, שנת 2007 מובטחת להיות שנת שיא. ואחרי כל זה, עדיין מתלוננת הוליווד שההורדות הפיראטיות גורמת לה להפסדים של 18 מיליארד דולר. למה זה נראה לי כאילו התסריטאים של "שודדי הקריביים" כותבים את המאזנים הכלכליים?
ביום שלישי התקיים ב-ShoWest היום הבינלאומי, בו פונים האולפנים לבעלי בתי קולנוע מהעולם. המסר שיצא משם ברור: אתם, ישראלים יקרים, יכולים להציל את הוליווד. רוב ההכנסות של הוליווד מגיעות כעת מהשוק הבינלאומי ולא מהשוק האמריקאי. 70 אחוז מההכנסות של "צופן דה וינצ'י" ו"עידן הקרח 2" הגיע מחוץ לארצות הברית. ועוד נתון מפתיע: יש עדיין מדינות בהם זה חוקי לצלם בווידיאו ממסך קולנוע. למשל קנדה, בריטניה, צרפת וספרד. המפיצים והאולפנים כמובן מזועזעים ומקווים שחקיקה בינלאומית בנושא תתבצע בהקדם.

================

לידיעת איתן: "תנועה מגונה" של צחי גראד ייצא ב-17 במאי.

================

17.3 – עוד יומיים, סיינט פטריק'ס דיי, חג שתמיד חיבבתי כילד עד שהבנתי שזה יום אירי ולא יום יאירי. זה היום בו האירים לובשים ירוק ומשתכרים עד אובדן חושים. זה היום לצפות בו ב"הקשת של פיניאן", המיוזיקל האירי הכושל של פרנסיס פורד קופולה מ-1968. רצוי אחרי שלושה פיינטים של גינס. אני זוכר בשליפה את מצעד סיינט פטריק'ס דיי מ"הנמלט" עם הריסון פורד ואת "אחים, חברים וכבוד" (State of Grace) של פיל ג'ואנו עם שון פן (ועם הצילום הנפלא של ג'ורדן קרוננוות), שמתרחש בחלקו ביום הזה. אם עוד יש מישהו פיכח אי שם בחוץ, האם הוא זוכר עוד סרטים שיש בהם איזכור ליומו של הקדוש פטריק?
(תוקן: סיינט פטריק'ס דיי לא היום, מתברר)

"המבוך של פאן" של גיירמו דל טורו עולה היום בבתי הקולנוע והוא סרט החובה שלכם לסוף השבוע. אבל אי אפשר לדבר על "המבוך של פאן" בלי להיזכר בסרט שנוצר בדיוק 20 שנה לפניו: "המבוך" של ג'ים הנסון. שני הסרטים שונים לחלוטין, לבד מהעובדה שהם דומים להפליא. סרטו של הנסון מצחיק ונונסנסי, סרטו של דל טורו עצוב ועקוב מדם. אבל בשני הסרטים המבוך הוא מבחן סמלי עבור נערה צעירה המייצג את מבחני ההתבגרות שלה, את המעבר שלה מילדות חסרת דאגות, אל בגרות ואחריות. בסופם של שני המבוכים מחכה תינוק.

ב"המבוך" של ג'ים הנסון נשארת שרה לשמור על אחיה הקטן, מטלה שהיא אינה מעוניינת בה. מלך הגובלינים חוטף את התינוק לארמונו שבמרכז המבוך, ושרה צריכה לצלוח את המבוך, חידותיו וסכנותיו (ובובותיו) כדי להציל את אחיה.

ג'ים הנסון הוא גאון בעיניי. למרבה הצער הוא מת ארבע שנים אחרי שהסרט הזה יצא והוריש את האימפריה שלו לבנו, בריאן הנסון, הסובל מחוסר כשרון כמעט אקוטי. "החבובות" זו תוכנית הטלוויזיה האמריקאית הנפלאה ביותר בעיניי. נונסנס מוחלט בפריים-טיים. את התסריט ל"המבוך" כתב טרי ג'ונס, איש מונטי פייתון, והסרט מלא משחקי לשון, שנינויות בריטיות, משפטי אי-גיון ואיזכורים ללואיס קרול, מ"אליס" ועד "הסנארק".

אבל זהו גם מיוזיקל, עם שיריו של דיוויד בואי, ועם ארט שנראה היום תקופתי לעולם הפופ של אמצע שנות השמונים (ע"ע תסרוקת הקג'אגוגו של בואי בסרט). והכי חשוב: זה הסרט בו דור שלם של נערים גילה את ג'ניפר קונלי, שהיתה אז בת 15. אני באמת מאמין שהאוסקר שקיבלה על "נפלאות התבונה" הוענק לה על ידי כל הנערים, וגדלו והלכו לעבוד בהוליווד, שגילו אותה ב"המבוך" ואז ב"נקודה חמה" של דניס הופר.

הנה "Dance Magic Dance", אחד הסינגלים שיצאו מהפסקול. כמו הרבה משפטים מהסרט גם הדיאלוג שפותח את השיר הפך אצלי לפראזה שאני מרבה לצטט:

You remind me of the babe
– What babe
-The babe with the power
– What power
– The power of voodoo
– Who do
– You do
– Do what
– Remind me of the babe

ויש גם את the bog of eternal stench ואת the cleaners, ועוד המון דמויות וסיטואציות שנראות כמו עירבול חבובותי/פייתוני של כל אגדת ילדים ששמעתם.

והנה קטע לקראת סוף הסרט, בו מגיעה שרה למרכז המבוך, רק כדי לגלות בתוכו עוד מבוך, הפעם בהשראת ציורי המדרגות הבלתי אפשריים של מ.ק אשר.

(וכאן תמצאו עשר דקות של קטעים מתוך הסרט באיכות טובה יותר).

ועכשיו מגיע תורו של דל טורו, עם המבוך שלו. אין לי ספק ש"המבוך" של הנסון עיצב גם את ילדותו. הגרסה שלו עגומה בהרבה, אבל לא פחות נפלאה.

תכף פוסט חדש, אבל כל דיבורי דוקטור סוס מהפוסט הקודם הזכירו לי את הסרט הביזארי "5000 האצבעות של דוקטור טי", שדוקטור סוס כתב ועיצב ב-1953. לכאורה מתבקש שטים ברטון יעשה לסרט רימייק – הוא קצת מזכיר גרסה של רוג'ר קורמן ל"צ'רלי בממלכת השוקולד", לא? – אלא שנדמה לי שברטון כבר גנב מספיק מדוקטור סוס. ערוצי כבלים ולוויין יקרים, האם תוכלו למצוא את "5000 האצבעות של ד"ר טי" אצל ספקיכם? הוא לא ממש נדיר. ב-1998 הופץ עותק משופץ של הסרט (אז ראיתי אותו לראשונה בניו יורק) שיצא אחר כך גם בדי.וי.די. הנה קטע מוזיקלי הזוי ומקסים מתוכו.

וקטע קטן מתוך הסרטון הנ"ל הזכיר לי את הקליפ הזה לניו אורדר (אני לוקה בבלק-אאוט קל, נדמה לי שכבר העליתי אותו לכאן בעבר), שביים פיליפ דה-קוּפלֵה. ז'אן-בפטיסט מונדינו. זוכרים את מונדינו? היה התרומה הגדולה של צרפת לאם.טי.וי רגע לפני מישל גונדרי. מת על השיר, מת על הווידיאו.