סיבוב בין בלוגים:

1. Cinematical

חדשות גרועות: מילא לתכנן רימייק ל"בריחה מניו יורק" של ג'ון קרפנטר (רעיון מיותר, מיותר, מיותר), אבל ללהק לתפקיד הראשי את ג'רארד באטלר? אין שחקן שאני פחות מחבב כרגע ממנו. התפקיד שלו ב"300" הוא בעיני בעיקרו קומי (ולאו דווקא בכוונה). זה יהיה זוועה.

חדשות טובות: גרסת האנימציה הדיגיטלית של "Horton Hears a Who" של דוקטור סוס מתקדמת באולפני "בלו סקיי" ("עידן הקרח"). ג'ים קארי וסטיב קארל מדבבים את התפקידים הראשיים. אלה שכבר דווחו. היום מתפרסמת רשימת מדבבי המשנה. אנימציה דיגיטלית על פי דוקטור סוס נשמעת רעיון יותר מוצלח מתפלצות האיפור והארט של "הגרינץ'" ו"חתול תעלול", ואני מקווה שהתוצאה תהיה יותר נאמנה למקור.

חדשות נאות: האם אבי קורניש, השחקנית הכי מדהימה בעולם כרגע (מיד אחרי מאיה מרון, בר בלפר וטלי שרון), תהיה נערת בונד הבאה?

חדשות תמוהות: פרנק מילר רוצה מעכשיו לביים בעצמו את עיבודי הקומיקס שלו. אין לי ספק שמילר יכול לביים יותר טוב מרוברט רודריגז, אבל אני בספק אם "300" היה יוצא סרט כל כך פרוע, קינקי, והיפר-הכל ללא זאק סניידר כבמאי. ובכל אופן, רודריגז מחובר ל"עיר החטאים 2" וסניידר יביים את Watchmen (על פי אלן מור).

2. Indie-Wire

חדשות מקומיות: בר בלפר קיבלה בפסטיבל מיאמי ציון לשבח על משחקה ב"מישהו לרוץ איתו". "אדמה משוגעת" זכה באותו פסטיבל בפרס הקהל. "דרך אדומה" של אנדריאה ארנולד, תוך כמה שבועות בארץ, זכה בפרסים הגדולים (אלה שלא מחולקים בפסטיבל הזה לקולנוע לטיני ודובר ספרדית).

חדשות פסטיבליות: הרשימה המלאה של סרטי התחרות בפסטיבל טרייבקה שייפתח ב-25 באפריל. כולל (כפי שכבר דווח) "חופשת קיץ" של דוד וולך בקטגורייה העלילתית ו"מלון 9 כוכבים" של עידו הר במחלקה התיעודית.

3. Hollywood Wiretap

חדשות מטרידות: היועץ לענייני אמנות של מחמוד אחמדינג'אד טוען ש"300" הוא עוד ניסיון של האמריקאים להכפיש את התרבות הפרסית. ואני עדיין זוכר את דובר החזבאללה מוציא הודעה לעיתונות בה הוא מוחה על המסרים הפרו-ציוניים של "היום השלישי" בו הושמדו החיזרים על ידי חילות האוויר של ארצות הברית וישראל. אולמרט לא צריך יועץ לענייני קולנוע? ימי שני שלי פנויים.

חדשות מפתיעות: הסיפור המופלא על איך חומר הגלם של אחד מפרקי "תרגיע" של לארי דיוויד עזר לאדם שהואשם ברצח לבסס את האליבי שלו ולהוכיח את חפותו.

4. Twitch

חדשות אסיאתיות: צאי מינג ליאנג, יקיר הפסטיבלים, חזר למלזיה מולדתו אחרי 20 שנות מגורים וקריירה בטייוואן. סרטו הראשון במלזיה, "אני לא רוצה לישון לבד" הוקרן בבכורה בוונציה (ויש לנחש שכמו כל סרטיו של צאי, גם זה יוצג בפסטיבל ירושלים), אבל נאסר להקרנה בארץ הפקתו, בגלל שלטענת השלטונות הוא לא מציג תמונה מחמיאה מספיק של העם המלזי ושל עיר הבירה, קואלה לומפור. אחרי ערעור הסכימו השלטונות להתיר לסרט הפצה מצומצמת, אם יסכים הבמאי לבצע חמישה חיתוכים, בין השאר של ישבנו העירום של שחקנו הקבוע, לי קנג שנג.

מועדון הקולנוע של "סינמסקופ" מציג: "Plan 9 from Outer Space" של אד ווד במלואו. 78 דקות של הסרט מ-1959 שזכה לתואר "הסרט הגרוע בכל הזמנים" (אם כי, אני מבטיח לכם ש"ריקוד מסוכן" של מנחם גולן שעולה בשבוע הבא גרוע יותר).
צפייה נעימה.

(ויה MCN)

תייקו תחת "פרסום ראשון":
בשלושת הימים הראשונים להקרנתו המסחרית צפו ב"בופור" של יוסף סידר 30,000 איש. בשישי-שבת הקודמים, בו הוא הוקרן בטרום-בכורות, צפו בו עוד כ-8,000 איש. אתמול, יום ראשון, צפו בו עוד 3,000 איש. עד היום, אחרי ארבעה ימים ב-35 עותקים פלוס טרום בכורות נמכרו לסרט 41,862 כרטיסים. זה מספר די מדהים, שמתאים יותר לסרט הוליוודי מאשר לסרט ישראלי. למעשה, אי אפשר להשוות אותו לשום סרט ישראלי קודם. דפוס ההפצה ומכירת הכרטיסים לסרטים ישראליים מתחיל לאט ואז הולך וגובר. "אביבה אהובתי", למשל, פתח עם פחות מ-30 עותקים, עם סוף שבוע בכורה (בזמן מלחמה) של בין 15 ל-20 אלף כרטיסים והלך והתגבר עד שסגר עם 302 אלף כרטיסים. "הבועה" התחיל באיזור ה-10,000 כרטיסים עם 15 עותקים וגמר עם 80,000 כרטיסים. פתיחה של 41,000 צופים בארבעה ימים ב-35 עותקים ניתנת להשוואה לסרטים כמו "משימה בלתי אפשרית 3". או "לילה מוטרף במוזיאון". הסרט רב האפקטים של בן סטילר יצא בארץ שבוע קודם ומכרא כאן, על פי "בוקס אופיס מוג'ו", טיפונת פחות מ-30,000 כרטיסים בשלושה ימים.
כשהוא נישא על ביקורות מעולות ברובן (מקום שני בטבלת המבקרים של העכבר) ועם קמפיין פרסום טלוויזיוני, ל"בופור" לא תהיה שום בעיה להגיע ל-200,00 כרטיסים. אני מעריך שגם את ה-400,000 הוא יחצה.

לטובת כל הטוקבקיסטים הזועמים על כך שכמה מהשחקנים ב"בופור" לא סיימו שירות צבאי: זה כלום, אני שמעתי משהו חמור יותר – כמה מהשחקנים המגלמים חרדים ב"מרחק נגיעה" לא שומרים שבת! זה דבר אחד לא לתרום למדינה ואז להעמיד פנים שאתה חייל בסרט, אבל זה כבר עניין חמור בהרבה, כאן מדובר באחד מעשרת הדיברות! אני מציע קמפיין טוקבקים להחרמת "מרחק נגיעה". חלק מהשחקנים שם לא ממש נראים לי יהודיים.

רג'ינה ספקטור היתה חמודה, מקסימה, מרגשת, נפלאה וחושנית אתמול בבארבי. היא מכרסמת את המילים באנגלית כמו שרק מהגרת שזו לא שפת אמה יכולה לעשות, מתענגת על אידיומים, מפרקת מילים להברות שלא קיימות ומספרת סיפורים קטנים ונוגעים ללב על התאבדויות, מנות יתר וכימותרפיה. והיה אפילו שיר של ג'ון לנון שנייה לפני הסוף. הנה מה שמצאתי בפליקר מההופעה שלשום.
מצחיק: את השם רג'ינה ספקטור שמעתי בפעם הראשונה באוגוסט שעבר, זה היה הערב האחרון למלחמה, בו כולם סימסו האחד לשני "שמעת שהבן של דויד גרוסמן נהרג?", אבל עוד אי אפשר היה לכתוב כלום באופן רשמי, ומההלם שמעתי את "אנחנו" שלה שוב ושוב ושוב. זה השיר הראשון שלה שהיכרתי. ואז בזכות התגובות שלכם בבלוג הכרתי אותה. ואתמול ראיתי אותה מופיעה. עולם קטן. נראה לי שהיא עוד תשוב לכאן.
הנה, מתוך הפוסט של ה-13 באוגוסט 2006, "Us" בהדרן:

רוצים עבודה בתחום הפצת הסרטים? בגלובוס גרופ מחפשים אתכם. מתוך מדור הדרושים של ICE:

התפקיד: ע’ הפצה לחברת סרטים מובילה. דרישות – הבנה בסיסית במדיה ובתחום הפרסום, יחסי אנוש טובים, תואר ראשון רלוונטי. תחילת העבודה מיידי. צור קשר עם: kerend@globusgroup.co.il

אם אתם מתקבלים לעבודה, אנא נסו להביא גם סרטים טובים ארצה. (תודה לסטארי שהפנתה את תשומת ליבי).

הצלחתי לראות בסוף השבוע את "300" של זאק סניידר, עליו אכתוב בהרחב בעוד כשבועיים-שלושה. ושמעו, אני לגמרי מצדיק את ה-70 מיליון דולר שהוא עשה בשלושת ימיו הראשונים באמריקה, ולא מבין את קריאות הבוז בסוף הקרנת הבכורה בברלין. זה סרט פולחן סינפילי, סרט סקס ואלימות בוטה וחסר עידון שגם קהל סינמטקי ישתעשע ממנו בגלל עומס הרירפרורים הקרוס-תרבותיים שהוא מאכלס בכמויות. ג'אנק משוכלל, היי-טקי, סופר-אסתטי עם קריצה. אלף קריצות. מקום המפגש לערסים ולתלמידי מגדר. התמוגגתי ממנו כהוגן. אני מבסוט כי סימנתי לי את זאק סניידר כמישהו לשים עליו עין – בתור במאי ז'אנר/אפקטים/שעושה סרטי פאלפ וקומיקס אבל עם חדווה, הומור וכשרון – אחרי "שחר המתים" המוצלח שלו, ונראה לי שהוא פודה את ההבטחה.

לעומת זאת, "זודיאק", הסרט שאני הכי מחכה לו עד "ספיידרמן 3", בצרות בקופות באמריקה. מבאס. ידיד שחזר מלוס אנג'לס כתב לי שזה סרט מעולה. 23.8 מיליון דולר בשבועיים לסרט שעלה 75 מיליון זה נתון מדאיג. רק שלא יגנזו אותו בארץ. אני מקווה שקהל מעריצי דיוויד פינצ'ר בישראל ישלים את חמישים מיליון הדולרים החסרים. אבל יש גם צדק: "פירצה", סרט שהתחלתי לראות אבל נשברתי באמצע, וגם "המספר 23", הפסאודו-מותחן המאוד מקושקש והמאוד לא מותח עם ג'ים קארי שעולה השבוע בארץ, לא מביאים קהל. יש לסרט פתיחה חביבה ורעיון נחמד ברמת הסינופסיס, אבל ג'ואל שומאכר הוא באופן עקבי הבמאי הכי מעצבן לסרטי ז'אנר. לעומת זאת, "נורביט" עם אדי מרפי, שגם עולה השבוע בארץ (ושג.ג הסתירה אותו מהמבקרים, כנראה מרוב בושה) משגשג היטב באמריקנ. לכו תבינו. ראיתי אותו. יש בסרט הזה בדיוק בדיחה אחת, וגם היא לרמת הצחקוק ולא הגעייה. כל השאר זו זוועה בלתי ניתנת לאכילה. עדיף כבר לראות את ג'ים קארי יורד מהפסים, עם עלילה שאחרי רבע שעה כל כך צפויה אפשר לצאת מהסרט ולכתוב אותה לבד.

לפני שבועיים יצא בהפצת האוזן השלישית מארז של כל ששת פרקי "יומן", היצירה התיעודית המופלאה, הפיוטית והמהפנטת של דוד פרלוב (פלוס בונוס: סרטו האחרון והיפה "תצלומיי").
אני גומע את המארז הזה טיפין טיפין, ושוקל להעלות כאן סדרת פוסטים המכילה את המיטב מתוכו. נראה אם אצליח להביא את עצמי לזה.

שלוש שנים אחרי מותו, אני חרד שמא שמו של פרלוב, אחד מגדולי האמנים והקולנוענים שפעלו כאן, יישכח אצל צופי הקולנוע והיוצרים הצעירים, שהוא לא ילמד אותם. הנה כמה דרכים, חלקם רציניות יותר, חלקן פחות, בהן אפשר להנציח את פרלוב (חלק מהרעיונות הצעתי כבר באופן פומבי בערב ההשקה למארז הדי.וי.די, בו נתבקשתי לשאת כמה מילים):

1. להוציא בהקדם בדי.וי.די את "הגלולה", סרטו העלילתי (היחיד, פחות או יותר). עם תסריט של ניסים אלוני, משחק של יוסי בנאי וצילום נפלא של אדם גרינברג, זהו סרט הזוי ומצחיק שבקלות יהפוך כיום לסרט פולחן. עותק פילם משופץ להקרנות סינמטקיות נראה לי גם השקעה ראויה.

2. לקרוא בתל אביב רחוב על שמו. רצוי, כמובן באיזור מגוריו. אבל שם כל הרחובות כבר תפוסים. אם זה יקרה זה יהיה בשכונות הצפוניות של תל אביב, שממשיכות להיבנות. דמיינו גרסה חדשה של פאב "הגלולה" ברחוב פרלוב פינת רחוב יוסי בנאי?

3. גם סינמטק תל אביב וגם סינמטק ירושלים עוברים בימים אלה שיפוצים והרחבות. יהיה נאות להקדיש את אחד האולמות בהם לזכרו של פרלוב.

4. להוציא ספר בסגנון "הטאו של פרלוב". הקהל הרחב, זה שלא למד קולנוע, בוודאי נרתע כשאומרים לו "אפוס תיעודי" ו"שש שעות". ספר קטן, בפורמט אלבומי, המכיל פריימים מהסרט ומצילומי הסטילס של פרלוב, ולצידם הציטוטים הכל כך שנונים, חכמים, מצחיקים, אירוניים, מרגשים שהופכים את "יומן" לסרט כה עשיר ורב רבדים. נראה לי שזה יגרה קהל חדש לנסות ולצפות לפחות בפרק הראשון. מניסיון: ברגע שמתחילים עם הפרק הראשון, קשה להפסיק. החומר הזה ממכר.

5. להקרין את "יומן" במלואו מדי דצמבר בסינמטקים, ביום השנה למותו.

6. ליזום תערוכה במוזיאון תל אביב או מוזיאון ישראל, שתקבץ את סרטי שנה א' של תלמידיו של פרלוב, תרגיל ארוחת הבוקר (על פי שירו של ז'אק פרוור). אני בספק אם תמצאו יותר מחופן קולנוענים בני זמננו שלא ביימו את עבודתם הראשונה בכיתתו. (אם למדתם בחוג לקולנוע או בסם שפיגל בשנה א' אצל פרלוב וביימתם את תרגיל "ארוחת הבוקר" ויש לכם אותו בידיכם, לא משנה באיזה פורמט, והייתם רוצים לראות מיזם כזה יוצא אל הפועל, שלחו לי מייל).

כמו לרבים מתלמידי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, פרלוב היה גם המורה שלי בשני קורסים (בקורס על קובריק הוא נתן לי 97). כמו רבים מתושבי מרכז תל אביב, איזור ככר רבין, גם אני הייתי פוגש אותו מדי פעם ברחוב. חלמתי לעשות עליו סרט, אבל איש בארץ לא הבין למה להשקיע בסרט תיעודי על יוצר תיעודי שסרטיו ממילא אוטוביוגרפיים. הם תהו מה עוד נותר לצלם. חלמתי לשבת איתו לראיון דפינטיבי שיארך עשרות עמודים, מעין המשך לראיון ההיסטורי שנתן בסוף שנות הששים למבקר הקולנוע משה נתן בכתב העת "קשת". לבסוף הזדמן לי לראיין אותו, בהתראה קצרה, כשאני לא מוכן ועושה עבודה מקרטעת למדי, ערב פתיחת תערוכת צילומיו במוזיאון תל חי בנובמבר 2003. הוא סיפר לי אז שהוא מתחיל לתכנן את הוצאת סרטיו בדי.וי.די, ושבתי והזכרתי לו את תוכניותיי הגרנדיוזיות לגביו: ראיון ענק וסרט שמציץ אל המקומות בחייו שאפילו היומנאי הגדול לא העז לצלם. הוא, כהרגלו, לא פסל את האפשרות. כנראה מתוך נימוס. שלושה שבועות אחר כך הוא נפטר, ואני נותרתי בידי עם ראיון בינוני, חלומות שנגוזו ולב שבור.

(לקוראיי הרס"ס או עידכון המייל: הפוסט הזה מכיל שיר אחד ושלושה קטעי וידיאו. תאלצו ללחוץ על הלינק ולהיכנס לבלוג עצמו כדי לשמוע ולראות אותם).

שתי גופות נמצאו בבקרים האחרונים.

1. בראד דלפ, סולן להקת בוסטון, נמצא מת בביתו בניו המפשייר שלשום. הוא היה בן 55. סיבת המוות עדיין לא ידועה. כשזה מגיע ל-one hit wonders השיר "More than a Feeling" של בוסטון מ-1976, הוא אולי אחד השירים הגדולים בכל הזמנים. הנה השיר. הצטרפו בכפיים לפיזמון.

2. הסטנדאפיסט ריצ'רד ג'ני נמצא אתמול מת בביתו, כך דווח באתר התוכנית "אקסטרה" (עוד לא מצאתי דיווחים נוספים). המשטרה חושדת שמדובר בהתאבדות.
הנה שלושה קטעים ממופע הסטנד-אפ שלו, מתוך אתר "קומדי סנטרל".

הנה גרסה מורחבת לטקסט שלי שהתפרסם בגיליון "7 לילות" של יום שישי (10.3.2007). הנושא: תוכן שיווקי/פרסום סמוי/פרודאקט-פלייסמנט בטלוויזיה. להבדיל מעמיתיי העיתונאים וידידיי היוצרים, אותי תוכן שיווקי לא מפחיד. הנה הטקסט:

בעונה השישית של "הסופרנוס" קנה טוני סופרנו לכרמלה מכונית פורשה קאיין. היא היתה כל כך אקסטטית מהמתנה, שהיא חידשה קשרי חברות שנותקו בעבר בכעס, רק כדי שתוכל להשוויץ ב-4X4 החדשה שלה שעולה, על פי האתר של פורשה, 110,000 דולר. כמה פרקים אחר כך ניסו טוני וכריס ושות' לשנע משאית גנובה מלאת כדורי ויטמינים מתוצרת צנטרום. שם המותג, תוצרת ניו ג'רזי, נאמר בבירור. בתחום השיווקי המכונה בארץ בטעות "פרסום סמוי" או "תוכן שיווקי", "הסופרנוס" הם הקאפו-די-טוטי-קאפו. עד כדי כך השימוש שלהם במותגים אמיתיים בולט שכתב "ביזנס וויק" ג'ון פיין השיק בשנה שעברה מדור בו סקר בסוף כל פרק את כל החברות שמוצריהם ומותגיהם התארחו באותו שבוע.
בשבוע שעבר אישרה הרשות השנייה את המלצות ועדת אסא כשר להסדרת הפרסום הסמוי בטלוויזיה. עיתונאים רבים, כולל בעמוד זה, הגיבו בשאט נפש. זה נראה להם צעד התאבדותי, שיוביל למכירת המסך לתכנים פרסומיים וממותגים במקום לתכנים יצירתיים ורגשיים. פרופ' יוסי יונה והתסריטאי יוסי מדמוני, שיעצו לוועדה, סירבו לחתום עליו. גם איגודי היוצרים מתרעמים נגד הדו"ח. ובכן, קראתי אותו, ומה אומר: לא נפלתי מהכסא, לא הרגשתי שעלבו בי, לא חשתי שגנבו לי את המסך. והכי משונה: אפילו שם לתופעה הזאת לא הצליחו כשר וחבריו למצוא. "תוכן שיווקי" זה לא. "תוכן שיווקי" הם התכנים והשעשועים שיוזמיהם הם המפרסמים. "פרסום סמוי" זה גם לא. כי אם זה היה סמוי איש לא היה מבחין בכך ולא היתה נדרשת רגולציה. הפרסום הזה גלוי מאוד. באנגלית זה נקרא product-placement, צירוף שאני מציע לעברת ל"הצבת מוצר". או אם תרצו לפלפלו בז'רגון הפרסומאי: "המְצבת מוצר" (שילוב בין הצבה ומיצוב).
מה שכן היה בדו"ח זה הסירבוליזציה הישראלית ההיסטרית האופיינית: נתיר "תוכן שיווקי" אבל נחייב את הזכיין לשים שקופית לפני התוכנית שתיידע את הצופה מאילו חברות נתקבלו כספים. ולשדר תשדירי שירות שיסבירו לאידיוטים בבית מה זה. אני מעדיף שרוחל'ה וזוריק ישבו במרחק נגיעה מעל בורקס פינוקים בסניף ארומה הקרוב לביתם מאשר שיזוהם המסך שלי עם כתובית שמזהירה אותי שהתוכנית שאני עומד לצפות בה מכילה חומרים פרסומיים רעילים.
בחזרה ל"הסופרנוס", פשוט כי אני חושב שזו סדרה אדירה ואף פעם לא הרגשתי שעודף המצבת המוצר בה מוריד מאיכותה או מזנה אותה. מה שכן, זו בהחלט הצצה אל העתיד, אל היום שבו האינטרנט וה-TiVo יהרגו את הפרסומות. נשאלת השאלה מי יהיה חזק יותר: אנשי התוכן או אנשי הפרסום? האם יגוננו הזכיינים על הסדרות שלהם או ימכרו את המסך כמו פגוש של מכונית פורמולה 1? אני רוצה להאמין שבסופו של תהליך האלגנטיות ולא הבוטות תנצח ותתברר כאפקטיבית יותר, ומשרתת את האינטרסים של כל הצדדים.
ראשי HBO, למשל, מכריזים שהם אוסרים על מפיקי הסדרות לקבל כסף בעבור הצגת מוצרים בשידור. אחת המפיקות בסדרה אמרה ל"יו.אס.איי טודיי" שהם לא מקבלים כסף בעבור השימוש במותגים כי אסור להם, אבל גם כי עם קבלת הכסף מגיעים תנאים מצד החברות. מצד שני, הם כן מקבלים מהחברות הטבות שאינן כרוכות במזומן שעוזרות להוזיל את ההפקה (מכוניות, למשל). אבל הכי חשוב: השימוש במותגים ובמוצרים אמיתיים גורם לסדרה להיראות ריאליסטית יותר, קרובה יותר לעולם של הגיבורים ושל הצופים. וכך קיבלתם, למעשה, את כל הפלוסים והמינוסים של התופעה, והם לדעתי מתאזנים היטב. מצד אחד מפרסם המשקיע בסדרה רוצה לראות את מוצרו מוצג בקונטקסט חיובי, דבר שעשוי לגרור התערבות זרה במוצר הסופי (וזו דאגת היוצרים). מצד שני, לצד רווחה כלכלית מסוימת בתקציבי ההפקה, מקבל התסריטאי כלי נוסף לעבוד איתו. באיזה בית קפה יישבו גיבורי "מסודרים" – הלל או ארקפה? עוד לפני שזו שאלה שיווקית זו שאלה של בניית דמויות ואפיונן. באיזה חלב הם משתמשים, רגיל או מועשר? באיזה מכוניות הם נוסעים? איזה ג'ינס הם לובשים? הרי אנחנו שופטים כל כך הרבה את זולתנו על ידי המותגים שמכסים אותם, אז למה שנמנע את זה מגיבורי הסדרות שלנו?
דאגת היוצרים ברורה לי: אילי ההון הישראליים הם לא אנשים שהייתם רוצים להפקיד בידיהם את השמירה על הטעם הטוב. הם הרי גם בעלי החברות המפרסמות וגם בעלי ערוצי השידור, ובסופו של דבר יש תחושה שמה שמעניין אותם הוא הונם הפרטי ולא הנאתנו האישית. אבל אני, נאיבי שכמותי, מאמין שבטלוויזיה הרגולטור הכי טוב הוא הצופה. וכשהצופה – והצופה הישראלי קיצוני במיוחד בתחום הזה, אגב – מריח שעושים עליו שוק, הוא מזפזפ הלאה בכעס.

יש לי עוד מה להוסיף בנושא. המשך יבוא.

ערב מעולה לחובבי המוזיקה. שון לנון ורונה קינן בצפון תל אביב, רג'ינה ספקטור וג'ק דישל בדרום העיר.
ויש לי הצעה:
אם אתם באחת ההופעות הערב ואתם מצלמים במהלכן, בסלולרי או בדיגיטלי, אתם מוזמנים לשלוח אליי לינקים לתמונות בפליקר שלכם או את התמונות עצמן (בגודל של עד 80 ק"ב) ואעלה כאן מחר גלריה של ההופעות. המייל: yraveh@www.open-it.co.il/orange

בשורות טובות ל"Wristcutters", הסרט האמריקאי העצמאי על פי "הקייטנה של קנלר" של אתגר קרת: שנה וחודשיים אחרי בכורתו בפסטיבל סאנדאנס הוא סוף סוף מצא מפיץ. הוא יופץ באמריקה בקיץ וילווה בקמפיין שיווקי שינסה לקדם את עסקי ההתאבדות. ועוד בחזית אתגר קרת: "מדוזות" שלו ושל שירה גפן גמר בשבוע שעבר את שלב המיקס. עוד אין תאריך יציאה.

דוד מטלון, שהיה ב-12 השנים האחרונות המנכ"ל של ניו-ריג'נסי, חברת ההפקות של ארנון מילצ'ן הודיע שלשום שהוא עוזב את החברה להקמת בית הפקה משלו, שיהיה מבוסס בתוך אולפני פוקס. ובינתיים בישראל: אחיו של דוד מטלון, אמנון מטלון, המפיץ באמצעות א.ד מטלון, החברה שהוקמה על ידי אביהם, את סרטי אולפני פוקס וסוני, ממשיך להחרים מבקרי קולנוע.

"The Host", סרט המפלצות המבריק של בונג ג'ון-הו הקוריאני יוצא היום להפצה מסחרית באמריקה. הנה ראיון עם הבמאי המעולה הזה. שלושת סרטיו של בונג, ובייחוד שני סרטיו המופתיים האחרונים, "זכרונות של רצח" ו"The Host", קיימים בדי.וי.די באוזן השלישית. חובה.

דרושים: מפיץ ועיתון שיצטרפו אליי להשקת מיזם תרבותי כזה. את חלקי אעשה בהתנדבות.

אם אתם גרים בניו יורק תוכלו לראות בשבוע הבא בפילם פורום עותק 35 מ"מ חדש של הסרט שאנדרו סאריס מגדיר כטוב ביותר בכל הזמנים (לטעמו).

זפזפתי אתמול מדי פעם לפרסי עמ"י בערוץ 24 והדבר היחיד שהדביק אותי למסך היתה ההופעה של להקת הנערים ביט69. קראתי עליהם בכמה עיתונים אבל מעולם לא שמעתי אותם. הם מתוקים ומצחיקים, אבל המופף שלהם, לורל אמיר, הוא קילר אמיתי. סופרסטאר. את ההופעה שלהם מאמש עוד לא מצאתי ברשת (בטח יהיו שידורים חוזרים בסוף השבוע, זה בחצי השעה האחרונה של הטקס) אבל הנה השיר המשעשע הזה מהופעה שצולמה ל"וויינט" לפני חודשיים. המתופף שלהם קורע אותי.

ולקינוח (ויה MCN): הסצינה שלא תראו ב"300", החדש של זאק סניידר. משעשע.

איפה אתם במוצ"ש? שון, רג'ינה, "בופור" או גמר "רקדן נולד"?

מצחיק. שער "מוסף הארץ" המחודש מאתמול:

מוקדש לאסף רזון ולענבל קידר, שיכולים עכשיו לשאול כל בלוגר שכותב "כנסו" במקום "היכנסו": "מה, אתה חוברה"?