״צילי״ של עמוס גיתאי
פסטיבל ונציה ייפתח בסוף השבוע הבא, ובמסגרת הרשמית (מחוץ לתחרות) יוקרן סרטו החדש של עמוס גיתאי, ״צילי״, על פי הסיפור ״הכתונת והפסים״ מאת אהרון אפלפלד. הסרט מספר על הישרדותה של נערה יהודיה בימי השואה, אחרי שננטשה על ידי משפחתה. יחסי הציבור האירופאיים של הסרט שחררו השבוע ארבע סצינות מתוכו:
״זינוק בעלייה״. הכניסו כאן מטאפורת נהיגה כלשהי
לקחנו לנו שבוע של מנוחה – אוגוסט, אחרי הכל – וצברנו לנו שבעה סרטים חדשים, ותחושה שטבלת המבקרים של השבוע הועברה אלינו במכונת זמן מהאייטיז: ״צבי הנינג׳ה״, ״בלתי נשכחים 3״ (שהזכיר לי את סרטי קנון משנות השמונים), סרט ישראלי עם בראבא וסרטים חדשים לפיליפ נויס (שאגב, היה יכול להיות במאי נפלא ל״בלתי נשכחים״), לאסה האלסטרום והאיש שהיה מביים לדפש מוד את הקליפים.
הנה הטבלה:
תקציר הפרקים הקודמים: בעוד סרטים ישראליים עושים חיל – יותר סרטים מופקים, הביקוש להם בפסטיבלים ובשווקים בעולם עדיין גבוה, וגם הקהל הישראלי כבר לא אדיש לקולנוע המקומי – נדמה שהמערכת לא עומדת בסטנדרטים של הסרטים. בחודש שעבר תהינו מי יקום ויהיה המנכ״ל של הקולנוע הישראלי, והאם זה תפקידם של המפיצים להיות אחראים על תמהיל הסרטים. במדור החודש נבדוק מה קורה בפסטיבלי הקולנוע בארץ, ואיך אחד המוסדות הבכירים ביותר לקידום הקולנוע הישראלי, הפך לגוף שמזיק לסרטים ישראליים, וזוכה מחלק גדול מהם להתעלמות. נברר גם האם זה תהליך הפיך ובר תיקון.
ולמעשה, הגרף המופיע בראש הטקסט מספר את הסיפור כולו: פסטיבל ירושלים יורד מ-41,000 רוכשי כרטיסים ב-2004 לכ-29,000 ב-2013. ובמקביל פסטיבל חיפה עולה מ-36,000 ל-64,000.
תקציר הפרק הקודם: הקולנוע הישראלי נמצא באנומליה משונה. מצד אחד, יש פרוספריטי עצום ביצירה, יותר ויותר סרטים נעשים. הסרטים האלה זוכים לתהודה כבירה בעולם (ולראייה, ששה סרטים ישראליים הוצגו השנה בפסטיבל קאן, רובם התקבלו בתשואות וזכו לביקורות מצוינות). מצד שני, כפי שתיארנו זאת בגיליון הקודם, הקשר בין הקולנוע הישראלי והקהל המקומי אינו יציב, וסובל מעליות וירידות קיצוניות. נשאלת השאלה, האם ניתן לתקן את המצב הזה, ומי אמור להיות האחראי על כך?
מצטער, לורן בקול. יצאתי לחופשה קצרה. אין לי איך לכתוב פוסט לזכרך. אני מקווה שבגיל 89 רובין וויליאמס ומנחם גולן יהיו ג'נטלמנים ויתנו לך להיכנס בשערי שמיים לפניהם. ד"ש לבוגי.
ובינתיים, אני באיי יוון. בצילום הנ"ל סנטוריני פתאום נראתה לי כמו טאטואין.
אחזור בקרוב.
בחודש מאי התחלתי לבדוק מה שלומו של הקולנוע הישראלי בסדרה של טקסטים שעדיין מתפרסמת מדי חודש בירחון החדש ״ליברל״, שעורכים רותם דנון ופיני אסקל. עשר שנים חלפו מאז 2004, שהיתה מבחינתי אחת השנים הכבירות והבכירות של הקולנוע הישראלי, ורציתי לבדוק אותו סעיף סעיף. התחלתי מכמות הכרטיסים, ועברתי למפיצים, משם לפסטיבלים הקולנוע, ומשם לאקדמיה הישראלית לקולנוע. ויש לי עוד גופים לבדוק בחודשים הבאים. בימים הקרובים אעלה את הטקסטים האלה כמיני סדרה.
השורה התחתונה שלי? אני חושב שהקולנוע הישראלי צריך (חייב אפילו) להגיע למצב שבו בכל שנה נמכרים לפחות מיליון כרטיסים לסרטים ישראליים. זה קרה ב-2004 וב-2007, ויש סיכוי לא רע בכלל שזה יקרה גם השנה. אבל אם זה קורה, זה קורה באופן אקראי. ואני מנסה להבין מי צריך להיות אחראי לכך שהקולנוע הישראלי קודם כל ישגשג במולדתו ואצל קהל הבית שלו, לפני שהוא רץ לקטוף פרסים בפסטיבלים בעולם.
הנה החלק הראשון.
״יונה״ של ניר ברגמן
בשעה זו התפרסמו המועמדים לפרסי אופיר. אני בסנטוריני יוון, אבל ליבי ביפו, שם הכריז איתן אבן, יו״ר האקדמיה על המועמדים, אותם אני מקבל בשידור חי ומעדכן מיד. כצפוי, ״מיתה טובה״ מוביל עם מירב המועמדויות – 14 במספר (כל הקטגוריות חוץ מעיצוב תלבושות). ״גט״ אחריו עם 12 מועמדויות. ״אפס ביחסי אנוש״ עם 12. ו״יונה״ ו״את לי לילה״ עם תשע מועמדויות כל אחד. ההפתעה הגדולה ברשימה, מבחינתי, היא ״יונה״, שלצערי הרב לא היה על הרדאר שלי (החמצתי את כל הקרנות האקדמיה שלו), למרות שהייתי צריך להאמין בניר ברגמן יותר.
הנה הרשימה המלאה:
אי אפשר לצאת לחופשה. הבלוג יצא לכמה ימי שמש משפחתיים באיי יוון כשהגיעה הבוקר הבשורה שרובין וויליאמס נמצא מת, כנראה בעקבות התאבדות. הוא היה בן 63. בצילום, הזריחה בסנטוריני, בשעה שדמעתי את הבשורה. זו התמונה הכי טובה שאני יכול לארגן ברגע זה.
רובין וויליאמס היה אחד האנשים המצחיקים בתבל. אני, כמו רבים מבני,דורי, גיליתי אותו לא ממועדוני הסטנד אפ אלא בזכות סדרת הטלוויזיה "מורק אנד מינדי" בה הוא גילם חיזר שהגיע מכוכב הלכת אורק ומנסה להבין את דרכי בני כדור הארץ. עבור וויליאמס, כך תמיד הנחתי, זו היתה סדרה דוקומנטרית.
דכאון והתמכרויות לסמים רדפו את וויליאמס משלבים מוקדמים בקריירה שלו. למעשה, וויליאמס מצטרף עכשיו באיחור למי שהיה חברו הטוב ביותר, פרדי פרינז (אביו של כוכב הנעורים לרגע, פרדי פרינז ג'וניור), שהתאבד או מת ממנת יתר בסוף שנות השבעים. וויליאמס אמר לא פעם בראיונות שמותו של פרינז הוא זה שגרם לו להתנקות מסמים ואלכוהול.
בקולנוע, וויליאמס שם דגש יותר על רגש ולב מאשר על ההומור המטורף וההיפראקטיבי שאיפיין אותו על הבמה. סרטים כמו 'גברת דאוטפייר' (שהתוכניות לסרט ההמשך שלו נגנזו הלילה), 'פאץ' אדאמס', 'התעוררות'. הוא זכה באוסקר על תפקיד משנה כשגילם את הפסיכולוג של מט דיימון ב'סיפורו של וויל האנטינג'. וויליאמס עבר מהבמה אל הקולנוע ב'מוסקבה על ההאדסון' של פול מזורסקי, שהלך באחרונה לעולמו, וב'פופאיי' של רוברט אלטמן, אחד הפלופים הגדולים של הוליווד (בפסטיבל ונציה הקרוב יוקרן סרט על אלטמן שוויליאמס מרואיין בו). באחרונה הוא חזר לטלוויזיה והתפקיד האחרון שלו היה ב'האיש הכי כועס בברוקלין', שהיה גרסה ל'מר באום' של אסי דיין.
כאן:
צפו בקונן אובריאן, חבר של וויליאמס שהתארח רבות בתוכניתו, מבשר לקהל את הבשורה על מותו של וויליאמס זמן,קצר אחרי שנודע לו:
http://youtu.be/lIkSDcHJzNI
תגובות אחרונות