מנחם גולן ז״ל, בצילומי הסדרה התיעודית לערוץ 1 ״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״. צילום: אלירן קנולר

מנחם גולן, שנפטר אתמול בגיל 85, היה ללא שום ספק אחד האנשים החשובים בתולדות הקולנוע הישראלי. למעשה, כשמדברים על הקולנוע הישראלי כתעשייה, כזו שיוצרת סרטים ברצף ומחויבת להבאת קהל, גולן היה למעשה החלוץ שייבש את הביצות של הקולנוע הישראלי מרובה יתושי האנופלס עד לתחילת שנות הששים. יותר מכל דבר אחר: גולן הבין קהל. והוא הביא קהל. למעשה, כשכתבתי אתמול על הגעגוע שלי (ושל רבים בתעשיית הקולנוע הישראלי) למפיקים שפעלו בשנות השבעים והיו מחויבים ליצירת להיטים, כמובן שדיברתי בראש ובראשונה על גולן (ולצידו אנשים כמו איז׳ו שני, איציק קול, ברוך אלה ושמחה זבולוני, שעבדו כולם על פי הפרדיגמה ההפקתית שגולן פחות או יותר המציא בארץ).

אבל לפני שאנסה להתמודד עם המורשת הקולנועית של מנחם גולן, אני לא יכול להתעלם מסצינת המוות. continue reading…

״גאליס, המסע לאסטרה״

continue reading…

זה הולך ככה כבר שנים: אנחנו הולכים לסרט, ובדרך הביתה אנחנו מדברים עליו. אלא שהפעם הגיעה גיל לבנון וצילמה וערכה את זה. ככה זה נראה. ההסבר, אחרי הווידיאו:

אז מה זה בדיוק?

continue reading…

״וילה תומא״. אז היא אמרה, אז מה

הפוסט תוקן.

אתמול התקיימה ישיבת מועצת הקולנוע במהלכה התקיימה הצבעה שבסופה נקבע, ברוב של 12 נגד 3, להמליץ לשרת התרבות לימור לבנת לדרוש מהבמאית סוהא עראף את 1.4 מיליון השקלים שקיבלה מקרן הקולנוע הישראלי (לא מדויק: עדכון ותיקון בסוף הטקסט). הסיבה: עראף הציגה את סרטה כ״פלסטיני״ כשהגישה אותו לפסטיבל ונציה, שם יוקרן במסגרת שבוע המבקרים.

כמי שהיה עד לפני כשנה חבר מועצת הקולנוע ומכיר לא מעט מחברי המועצה, ההחלטה הזאת מביכה אותי נורא, ומקוממת. מועצת הקולנוע, כך אני ראיתי את תפקידה, אמורה להגן על היוצרים מפני הפוליטיקאים. במקרה הזה המועצה כשלה, ויותר מזה, היא נמנעה מלגלות אמפתיה למצוקה אמיתית של יוצרת ערביה, שמוציאה לעולם סרט בשעת מלחמה.

בואו נתחיל עם העובדות הפשוטות. continue reading…

מבט אל סט הצילומים של ״באטמן נגד סופרמן״ בדטרויט

מקבץ כותרות מקומיות ובינלאומיות:

1.

צילומי ״באטמן נגד סופרמן (נגד גל גדות)״ מתקיימים כבר כמה שבועות בדטרויט, אבל אתמול הצליח מסוק דיווחי התנועה של ערוץ 7 המקומי לחטוף כמה שניות של צילומים מעל הסט. זו למעשה ההצצה הראשונה אל סט הצילומים של הסרט. ומה שהמסוק חשף הוא… הרס מוחלט. continue reading…

הרוח העולה 19.90 שקל

המפיצים האמריקאים, בעיקר כאלה המציגים סרטים זרים ועצמאיים, לומדים כבר כמה שנים את תחום ה-VOD ושואלים את עצמם: האם אפשר לעשות שם כסף? כמעט כל המפיצים העצמאיים הקטנים באמריקה (ובשבוע שעבר ראיתי שגם באנגליה) מוציאים את סרטי הארט-האוס המאתגרים שלהם במקביל: בבתי קולנוע (במעט מאוד עותקים), בעיקר כדי ליצור באז תקשורתי וביקורתי, ובמקביל גם ב-vod. לא מעט סרטים ישראליים, שאינם בהפצת סוני פיקצ׳רז קלאסיקס, הופצו בארצות הברית על פי המודל הזה כבר שנים. העניין הוא שאף אחד לא סיפר איך זה עובד. לפני שבוע הארווי ווינסטין הפך למפיץ הגדול הראשון ששיחרר נתונים על הניסוי שהוא ערך סביב הפצת ״רכבת הקרח״, סרטו של בונג-ג׳ון הו. ״רכבת הקרח״ היה סרט הפתיחה של פסטיבל לוס אנג׳לס, ואז הופץ בבתי הקולנוע ושלושה שבועות אחר כך גם ב-vod (כשהאמריקאים אומרים vod זה אומר בימינו בעיקר שירותי הסטרימינג למיניהם, שלא זמינים לצופים מחוץ לארצות הברית: של אמזון, גוגל, איי-טיונז ויו-טיוב, וגם כמובן נטפליקס, אלא ששם ״רכבת הקרח״ לא הופץ עדיין).

שבועיים אחר כך פורסמו הנתונים: הסרט הכניס בחמישה שבועות 3.9 מיליון דולר בבתי הקולנוע; ובשבועיים ב-vod עוד 3.8 מיליון דולר. מעט מאוד סרטים עצמאיים וזרים מכניסים כמעט שמונה מיליון דולר בחודש וחצי. מבחינת הוליווד, זה אומר שחוקי המשחק השתנו. סרטים קטנים הולכים הביתה, ורק הסרטים הגדולים, האירועים הקולנועיים, נשארים בבתי הקולנוע. ״Boyhood״ של ריצ׳רד לינקלייטר, למשל, הפך לאירוע קולנועי כזה, למרות היותו סרט עצמאי קטן ואלטרנטיבי, ולכן הוא מציג רק בבתי הקולנוע, שם הוא הופך לאחד הלהיטים הגדולים של השנה (ביחס שבין עלות והכנסה). גם ״שף״ של ג׳ון פברו עושה חיל בקופות. אבל חוץ משני אלה, רוב הסרטים האחרים יחפשו את הכסף שיהפוך אותם לרווחיים באתרי הצפייה הביתיים. יותר ויותר סרטים עצמאיים אמריקאיים מוצאים הצלחה שם: ״עסקה מגונה״ עם ריצ׳רד גיר הכניס בבתי הקולנוע באמריקה 8 מיליון דולר ו-14 מיליון דולר ב-vod. שנה לפני כן אותו מפיץ הוציא את ״התמוטטות״, שהכניס 5 מיליון דולר בבתי הקולנוע, ועוד 8 מיליון ב-vod (וזכה למועמדות לאוסקר על התסריט. זו נקודה חשובה: בכל המקרים האלה נותנים להפצה בבתי הקולנוע שבוע-שבועיים קדימות לפני היציאה ב-vod, גם בשביל העניין התקשורתי, אבל גם כדי לא לחבל בקבלתו של הסרט לאוסקרים. אם בכורתו מתקיימת בטלוויזיה, הוא פסול מלהשתתף באוסקרים).

ובישראל?

ממש במקביל להפצה של ״רכבת הקרח״ של וויינסטין בארצות הברית, התקיים ניסיון כמעט-דומה בישראל, שמשום מה לא דווח עליו כמעט: continue reading…

אולפן אגדי. מלחין ישראלי

בשבוע האחרון הצטברו לי על הדפדפן המון ידיעות מעניינות – ולדעתי, אף חשובות. כשאני מתמהמה בהעלאת ידיעה ואני רואה שהיא כבר קיבלה את החשיפה שלה, אני מוותר וממשיך הלאה (כמו זו למשל, שממש שמחתי ממנה, וכבר קיבלה חשיפה מספקת בלעדיי בפייסבוק וב״הארץ״). אבל נדמה לי שהידיעות הבאות קצת נעלמו תחת אבק הקרב של השבוע ומשהו האחרונים. היום אעלה כמה מהם ברצף. הנה הראשון.

ההצלחה הבינלאומית של ״מי מפחד מהזאב הרע״ מתחילה להניב דיווידנדים ליוצרי הסרט. והראשון שבהם הוא חיים פרנק אילפמן, מלחין הסרט. אילפמן, שמתגורר בדרך כלל בלונדון, העתיק את מושבו ללוס אנג׳לס באחרונה, כדי להתמודד עם שלל ההצעות שהוא מתחיל לקבל מהאולפנים. ובשבוע שעבר פורסם הג׳וב הראשון, והוא מרשים למדי: continue reading…

״על חבל דק״. מועמד לפרסי אופיר

ט׳ באב אמור להיות יום של אבל וצום על חורבן בית המקדש הראשון והשני. אבל אם אנחנו בעבודה כרגיל, באינטרנט, בבלוגי קולנוע, בלי צום (אני צם, מיינד יו) ובלי אבל, אז לפחות בואו ננסה להרהר רגע בענייני היום הזה בעקבות צפייה בסרט קצר חדש, שהוא אחד הסרטים העומדים עכשיו להצבעה בקטגוריית הסרט הקצר בפרסי אופיר. הסרט הוא ״על חבל דק״ שביים גולן רייז (שסרט הגמר שלו במעלה, ״מחסומים״, זכה בפרס הסרט הקצר בפסטיבל ירושלים). זה חלק מפרויקט שנקרא חממת מיתוס מדרש ואגדה של קרן גשר ובית אבי חי, שהזמין יוצרים לבחור טקסט מהמקורות ולהציע לו פרשנות קולנועית.

רייז בחר את הסיפור על קמצא ובר קמצא, שהוא ככל הנראה הטקסט הכי מזוהה עם ט׳ באב, והכי נלמד בו ומדוסקס בו (מכיוון שבתשעה באב אסור ללמוד תורה אלא רק דברים הקשורים לחורבן, הסיפור התלמודי הזה, המופיע במסכת גיטין, הוא אחד הבודדים שאפשר ללמוד היום, וממנו לדון בנושא ״שנאת חינם״). בגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, אומר רבי יוחנן בפתח המעשה (אותו תוכלו לקרוא מנוקד ומבואר כאן). בלבול בזיהוי של שליח בין קמצא ובר קמצא מוביל לסדרה של תקלות שרק הולכות ומסלימות עד שהן מביאות לחורבן בית המקדש.

רייז הופך את זה לקומדיה של טעויות מסוג אחר, על שליח שטועה בזיהוי, ומביא לסוג של חורבן בית מסוג אחר, סמלי. איתי זבולון, הלא הוא יניר האחמ״ש, בתפקיד הראשי. 7 דקות. צפו.

continue reading…

אתמול עוד התקיימו כמה הקרנות אקדמיה אחרונות, ובערב התחילה ההצבעה לשלב א׳ בתחרות פרסי אופיר, השלב שבו כ-900 חברי האקדמיה מוזמנים לבחור בין 28 סרטים עלילתיים מה מהם הסרט הטוב של השנה (משונה שהאקדמיה הישראלית, שכאילו מעולם לא ראתה טופס הצבעה לפרסי אקדמיה זרה מימיה, מאלצת את חבריה לבחור סרט אחד בלבד ולא לדרג את שלושת, חמשת או עשרת הסרטים המועדפים עליהם על פי סדר עדיפות). מניסיון העבר, בפועל מצביעים בשלב הזה הרבה פחות מ-900 בעלי זכות ההצבעה, כי מי יכול (או רוצה) לראות 28 סרטים עלילתיים ועוד שמונה סרטים בקטגוריית הפרינג׳ בחודשיים? אני, למשל, מאוד-מאוד רציתי, אבל פשוט לא יכולתי. עבודה, משפחה, חופשה ולו״ז גרמו לכך שהצלחתי לראות רק 16 מתוך 28 הסרטים במסלול המרכזי. ראיתי גם לא מעט מהסרטים הקצרים, והרמתי לחלוטין ידיים מהקטגוריות התיעודיות מפאת חוסר זמן. לכן, דרך טובה לסכם את שלב א׳ בתחרות פרסי אופיר היא להתחיל עם הסיכום של עמיתיי מ״סריטה״, שראו הרבה יותר סרטים ומציגים תמונת מצב מעניינת של מה שרואים השנה בקולנוע ישראלי. לקט משפטי המפתח מסרטי השנה שליקט אורון שמיר, ראוי להצדעה מיוחדת.

זו רשימת כל המועמדים השנה בשלב א׳.

ביום שלישי הבא, 12.8, ב-11:00 בבוקר תתקיים מסיבת העיתונאים שבה יוכרזו המועמדים הסופיים, חמשת הסרטים בכל קטגוריה שעולים לשלב הבא. בשלב הזה, בו צריך לצפות בכמות קטנה יותר של סרטים, תניב אחוזי הצבעה גבוהים יותר.

אולי לא ראיתי את כל הסרטים, אבל כמדי שנה הצמדתי את אוזני לקרקע הסינמטק התל אביבי כמו אינדיאני וניסיתי להאזין לשעטות הסוסים המתקרבים, ואני חושב שאני כבר יכול להתחיל לצמצם את התחרות לסרטים הבולטים שבה.

אני חושב שקל לי להמר מי יהיו ששת הסרטים הבולטים בתחרות השנה. אלה הם:

continue reading…

צילום פיראטי מאולם הקולנוע של הפריים הראשון מתוך ״גאליס, המסע לאסטרה״

אז יצא שראיתי את ״גאליס, המסע לאסטרה״ באירוע של מעריצי הסדרה. אני מנסה להבין מה זאת הסדרה הזאת – יש לנו יס בבית, ואני יכול להפגין שליטה מוחלטת בסדרות הנוער של יס, רק נסו אותי, אבל אין לי מושג מה קורה בהוט – ואני מנסח את מילותיי לקראת סוף השבוע, אבל הנה מה שאני כבר מבין.

continue reading…