"לתוך הערפל"

קיץ המד"ב הגדול מתקרב לסופו, ואחרי שבועות של סרטי המשך, השבועיים הבאים יביאו לנו שני סרטי מד"ב מקוריים, שכמובן חולמים בלילה להפוך לסדרת המשכונים לקייצים הבאים. בשבוע הבא זה יהיה "אליסיום" אבל השבוע זה מגיע בדמות הרובוטים הענקיים הנלחמים במפלצות הענק של "פסיפיק רים", אחד מסרטי הקיץ המהנים והמרשימים של השנה הנוכחית. ולצידו, כקאונטר-פרוגרמינג, ההפך מכל סרט קיץ: "לתוך הערפל", סרט רוסי איטי המתרחש בימי מלחמת העולם השנייה, והפעם הראשונה שהבמאי סרגיי לוזניצה יוצא מכותלי פסטיבל ירושלים ומגיע לבתי הקולנוע לפגוש קהל רוכשי כרטיסים. והאמת, יש הגיון בשיבוץ: כל מי ששומע את התקציר של "פסיפיק רים" ורוטן לעצמו "הבלים!" יהנה מאוד מ"לתוך הערפל".

אתמול תהיתי מה גורם למפיצים (ובאופן ספציפי, לאותו מפיץ) להוציא שני סרטים בעלי קווי מתאר דומים בהפרש של שבוע. השבוע המסתורין של עולם ההפצה רק הולך ונהיה ומסתורי כבמה שנראה כמו צירוף מקרים מוחלט שני סרטים מזרח אירופאיים תקופתיים יוצאים בו ביום עם שמות כמעט זהים: "לתוך הערפל" הרוסי ו"מתוך הצללים" הצ'כי (למעשה, המפיצים בארץ עשו לנו חסד, כי באנגלית השמות אפילו יותר דומים זה לזה: "In The Fog" ו"In The Shadows"). זה מה שנקרא: צללים וערפל. אני די בטוח שמהיום ולנצח לא אצליח לזכור מי מהם זה מי.

אלה גם שני הסרטים שנכנסו השבוע לטבלת המבקרים שלנו: "פסיפיק רים" נגד "לתוך הערפל". אבל בגלל שלא מעט מבקרים הוסיפו דירוגים לסרטים שהחמיצו בשבועות האחרונים, יש לא מעט תנועה בתוך הטבלה עצמה. הנה היא:

continue reading…

אני חייב שמישהו יעשה לי קורס מהיר ביסודות ההפצה כי בחיי שאני לא מבין בזה. באמת, הפצה זה התחום הכי מסתורי בעיניי בכל שרשרת המזון של העשייה הקולנועית. בכל שלב אחר בעשיית סרט – מהכתיבה ועד לפוסט-פרודקשן – יוצרים יושבים שבועות, חודשים ושנים על כל אלמנט, חוקרים, בודקים, מתלבטים, מתייסרים, שוקלים ומנסים. רק הפצה – ככה זה נראה מהזווית שלי – שהיא החלק הכי חשוב בכל התהליך הזה, כי הוא זו שאמורה להביא את הסרט לקהל (הקהל בשבילו הסרט נוצר מלכתחילה), רק שם נראה לי שכל ההחלטות מתקבלות בשליפה, בחיפזון ובאלתור.

למשל: למה פתאום הוחלט להוציא את "הנוער" של תום שובל ב-22 באוגוסט? החלטה שהתקבלה בפתאומיות רק אתמול (הסרט היה מיועד לצאת באוקטובר). ולמה מפיץ הסרט, יונייטד קינג, מוציא אותו שבוע אחרי שהוא מוציא את "מי מפחד מהזאב הרע"? זה אותו מפיץ, הרי. continue reading…

"מלחמת העולם Z". לצוד זומבים בירושלים

כמה סרטים! בשבוע שעבר עלו תשעה סרטים. השבוע חמישה. לפני שבועיים ארבעה. רגע, המספרים מטעים. כי כשיוצא "וולברין" זה נראה כמו סרט אחד, אבל זה ארבעה סרטים שתופסים ארבעה אולמות: תלת מימד, דו מימד, וביס פלאנט ראשל"צ גם איימקס ו-4DX. כשיוצא "הדרדסים 2" זה גם נראה כמו סרט אחד, אבל הוא בעצם ארבעה: עברית בתלת מימד, עברית בדו מימד, אנגלית בתלת מימד, אנגלית בדו מימד. כלומר שמבחינת תפוסת אולמות, יוצאים גם השבוע שמונה סרטים. זה אומר שצריך בכל שבוע לפנות אולמות מהמולטיפלקסים, לזרוק סרטים שלא עובדים, קצב התחלפוה רצחני. מי שממצמץ בקיץ מפספס סרטים. ובכלל, איך אפשר לעמוד בקצב? והאמת, אני לא מבין את הקדחת. ברגע שסרט ממלא חצי אולם הוא עף לטובת הסרט החדש יותר שימלא אולם שלם. בסינמה סיטי גלילות עובדים על בניית שבעה אולמות נוספים כדי לעמוד בביקוש. ביקוש שנוצר בגלל כמות היסטרית של סרטים וסף ריכוז נמוך. הסרטים נפגעים מכך, הם מוחלפים מהר מדי. לבעלי בתי קולנוע לא חשוב הסרט חשוב רק הכסא. סרטים שהיו יכולים להגיע ל-200,000 צופים נזרקים ב-100,000 צופים כי אין סבלנות לחכות להם.

ואצלי בבלוג: אחרי שהצלחתי להשלים סרט שלא ראיתי, מתי אמצא זמן גם לכתוב עליו. לכן נחמד שיש את המדור הזה, לא רק לסכם מה היה אלא גם להדביק פערים. אז הנה סרטי יולי שאהבתי, בחודש שהיה גדוש סרטים בבתי הקולנוע וגם בפסטיבל ירושלים.

5 הסרטים הטובים של יולי:

continue reading…

לפני שנה הביא דיוויד או ראסל את "אופטימיות היא שם המשחק" שג'ניפר לורנס זכתה עליו באוסקר. בזמן טקס האוסקר כל הצוות מהסרט ההוא כבר היה בעיצומה של העבודה על סרטו הבא של ראסל: "American Hustle" ("מזימה אמריקאית"? ואולי מפיצינו יעדיפו את ריח הרטרו של "רמאות נוסח אמריקה"?), המתרחש בשנות השבעים ומבוסס באופן חופשי על פרשיית ABSCAM, בו שיתף האף.בי.איי פעולה עם נוכלים אמיתיים. כריסטיאן בייל, בראדלי קופר, איימי אדמס, ג'ניפר לורנס, ג'רמי רנר, רוברט דה נירו ולאי סי.קיי משתתפים. בטריילר – במה שמתחיל להיראות כמו טרנד בן יומיים לעשות קליפים מוזיקליים במקום לספר סיפור (אני בעד) – מתנגנת לד זפלין:

continue reading…

א.

דיברו בתקשורת לא מעט על ההצבעה לאישור תקציב 2013-2014 שהתקיימה השבוע. הפיליבסטר של האופוזיציה, המחאה נגד הגזרות הכלכליות וכו'. אבל בתוך כל שלל הכותרות הרעות סביב התקציב, נשמטה כותרת אחת שבעיני היא חיובית מאוד: הקולנוע הישראלי זכה לתוספת ניכרת בתקציב שאושר. מסכום שנתי של 67 מיליון שקל, יתוקצב הקולנוע הישראלי – החל מ-2014 – ב-80 מיליון שקל. תוספת של 13 מיליון שקל, כמעט 20 אחוז.

הנה הפסקה הרלוונטית מספר התקציב:

קצת רקע: continue reading…

בעוד הקרנות האקדמיה מתקרבות לסיומן (הסרט האחרון בתור, "סוכריות" של יוסף פיצ'חדזה יוקרן הערב), מתעוררת השאלה – כאן בבלוג ובפורומים אחרים – מהו הסרט הישראלי עם המעמד הבינלאומי הכי בכיר השנה? הסאבטקסט של השאלה הוא "לאיזה מהסרטים יש את הסיכוי הכי גבוה להיות מועמד לאוסקר?". הסאבטקסט של הסאבטקסט הוא שחברי האקדמיה מעוניינים לבחור בסרט שיש לו סיכויים באוסקר. זו כבר השנה התשיעית שאני מדבר על זה אבל באקדמיה מעדיפים להתעלם. עשו סקר בין חברי האקדמיה ותקבלו את האמת: הסרט שחברי האקדמיה בוחרים בו הם זה שהם רוצים לשלוח לאוסקר, או זה שהם חושבים שיצליח באוסקרים. זה הפרס היחיד של האקדמיה. אני שומע את זה ללא הרף. אלה שאומרים ש"אסור להתחשב בטעם האקדמיה האמריקאית בעת הבחירה", ורק להצביע לסרט הכי טוב של השנה, הם המיעוט. (מה שכן, יש לא מעט מצביעים שממילא חושבים שהסרט שהם הכי אוהבים הוא הסרט שגם באוסקרים הכי יאהבו, אז הם לא חיים בקונפליקט עם עצמם).

יש עוד בעיה עם השאלה הזאת. האם הכוונה היא איזה סרט מגיע עם הישגים הכי בכירים בפסטיבלים? כי אם כן, זו שגיאה. באופן היסטורי, סרטים שעושים חיל בקאן/ברלין/ונציה עובדים גרוע מאוד באוסקרים (וכדי להחליש את הטיעון הזה, בשנתיים האחרונות הוכח ההפך: "פרידה" זכה בברלין ואז באוסקר ו"אהבה" זכה בקאן ואז באוסקר. אבל הם מבליטים את זה שהם הראשונים, מזה עשורים, שעשו את זה).

מה שכן רלוונטי הוא מדד הבאזז. איזה סרט מייצר הכי הרבה כותרות בתקשורת. לבאזז, ביקורות, כותרות, יש השפעה רבה על מצביעי האוסקר.

אז מהו הסרט הישראלי הכי מדובר בעולם כרגע?

continue reading…

אני עוקב שנים אחרי הניסיונות להרים רימייק ל"החיים הסודיים של וולטר מיטי", הסרט עם דני קיי מ-1947, המבוסס על סיפור קצר מאת ג'יימס תרבר. שנים זה היה פרויקט החלומות של ג'ים קארי, שלא הצליח להזיז אותו. ועכשיו נכנס לתמונה בן סטילר, כבמאי וכשחקן, שגייס את התסריטאי האמריקאי הכי מרגש כרגע, סטיב קונרד ("המרדף לאושר" עם וויל סמית ו"החזאי" עם ניקולס קייג' הם שניים מהתסריטים היפים שנכתבו באמריקה בעשור האחרון), והצליח לעשות את זה. ועוד להוציא את זה בשבוע האחרון של 2013, השנה בה מלאו מאה שנים להולדת דני קיי. ובזאת "וולטר מיטי" הופך בבת אחת לסרט השני שאני הכי מחכה לו השנה (אחרי "כוח משיכה"). לא מעט בזכות הטריילר הכי יפה שנראה השנה. הביטו:

continue reading…

למשל, זה

בתגובה לפוסט מאתמול על רשימת הסרטים שספייק לי מחלק לתלמידיו, כתב המגיב אילן שאסף קורמן מחלק רשימת צפיית חובה משלו לתלמידי הבימוי שלו במנשר בתחילת כל סמסטר. קורמן הוא העורך של "מי מפחד מהזאב הרע", "הנותנת" ו"המשגיחים" ובימים אלה הוא מביים סוף סוף את הפיצ'ר הראשון שלו (את סרט הסטודנטים שלו, "מותה של שולה", עם אביו, יוסף כרמון בתפקיד הראשי, אני אוהב מאוד). וגם לו יש רשימה? שלחתי מייל לקורמן ואכן.

"זאת המכה ללסת שמקבלים התלמידים שלי לבימוי בשנה א׳", הוא כותב. "ראשית הם מקבלים חום מכמות הסרטים מהרשימה שהם לא ראו ומהעובדה שאף אחד כמעט לא נמצא זמין בתרגום לעברית. אז הם מתחילים לצפות ופורשים מהתחום. או מהשיעור שלי. או שהם הופכים להיות אנשים שכיף לדבר אתם על קולנוע ובמקרה הטוב יותר גם ליוצרים מעניינים. הייתי אומר שהמשותף בין כל הסרטים ברשימה היא אווירת ה- fuck the system הבוקעת מהעשייה שלהם. זה הטעם שלי בקולנוע."

כמה מהסרטים ברשימה של קורמן מופיעים ברשימה של ספייק לי? שניים. למרות ששניהם הם מבואות חיוניים לכל מי שמתחיל להתעמק בקולנוע, שניהם צועדים בנתיבים קולנועיים שונים לחלוטין. הנה הרשימה. גזרו, שמרו וצפו:

רשימת סרטי החובה של ספייק לי, חלק א'

ספייק לי ממשיך לגייס מימון באמצעות קיקסטארטר לסרט הבא שלו, מהלך שגרר לא מעט ביקורת, מהסוג שגם זאק בראף חטף לפני כמה שבועות, על כך שיוצר מבוסס וגם די עשיר צריך לפנות לקהל כדי לממן את סרטו. אני לא שותף לביקורת הזאת, כפי שציינתי בפוסט הקודם בעניין. אבל כחלק מניסיונו לייצר תוכן למהלך הקהילתי שלו, מספק לי הצצה אל חייו כמרצה בחוג לתואר שני בקולנוע באוניברסיטת ניו יורק. את הנייר המצורף כאן, מספר לי, הוא מחלק בתחילת כל שנה ואומר לתלמידיו שאלה, בעיניו, הסרטים הטובים ביותר שהופקו בעולם ושכל סטודנט לקולנוע וכל קולנוען חייב לראות אותם. חלק ב' של הרשימה מופיע בהמשך.

מה אנחנו למדים מהרשימה הזאת?

continue reading…

נשאלת השאלה: למה "נימפומנית" של לארס פון טרייר אינו מוצג בפסטיבל ונציה? תשובה אחת שמסתובבת כשמועה היא שהסרט עדיין לא גמור, ויהיה מוכן רק לבכורתו הדנית בדצמבר. העיכוב: עבודת אפקטים רבה, שבמסגרתה מלבישים על השחקנים איברי מין של שחקני פורנו שעשו את כל פעלולי הסקס בסרט באמת. אמת או שמועה? עוד נגלה. ובינתיים, משחרר פון טרייר טיזר שני לסרט (שכבר פוצל לשני סרטים). זה היה הטיזר הראשון. והנה, הפעם מתוך פרק ב' מתוכו הנקרא "ג'רום". את ג'רום מגלם שייה לבף:

continue reading…