31 דצמבר 2016 | 23:59 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

סיכום 2016: סרטי השנה של ״סינמסקופ״

230 סרטים הופצו השנה מסחרית בבתי הקולנוע בישראל. 30 מתוכם סרטים ישראליים. 17 מיליון כרטיסים נמכרו השנה, ואלה היו שוברי הקופות הכי גדולים בישראל ב-2016. שני מיליון כרטיסים נמכרו לסרטים ישראליים, ואלה היו הסרטים הישראליים הכי מצליחים ב-2016. ואלה ההספדים של השנה הזאת, עם כל כך הרבה גיבורים מתים. וזאת טבלת המבקרים לסיכום 2016, עם הקונסנזוס של טעם המבקרים הממוצע. עד כאן כל ההקדמות, ועכשיו הנה זה בא. פרויקט סיכום השנה ובחירת סרטי השנה של ״סינמסקופ״. אבל לפני כן. כמה ראשי פרקים למען הסיכום והדורות הבאים.

פסקולים ודיבורים

האזינו לסיכום השנה של ״סינמסקופ ברדיו הקצה״, פודקאסט הקולנוע השבועי שלי. כולל קטעים מהפסקולים הטובים של השנה. לחצו על הנגן או האזינו והורידו כאן

וגם: התארחתי יחד עם תומר קמרלינג לסיכום השנה בפודקאסט גיקונומי של דורון ניר (ובלי ראם שרמן הפעם). די מצחיק ומפוצץ בניים-דרופינג ואלפי ספוילרים. כיף גדול. האזינו כאן או כאן

2016

זו היתה שנה נוראית. אמרתי את זה כבר ביוני. ולא, אני לא מדבר על זה ש-2016 נטלה מאיתנו נתח לא קטן מגיבורי ילדותנו, וגם לא על הפוליטיקה. אני מדבר רק על הסרטים. אחרי ינואר נפלא שבו הוצגו בארץ יצירות המופת של סוף 2015, הגיעו חודשי השממון. חודש אחרי חודש, סרט אחרי סרט, אכזבות ועוד אכזבות. לפחות מה שהוצג בבתי הקולנוע. חיכיתי לסרטים של די.סי קומיקס והם הביכו אותי. ״וורקראפט״ ו״היום השלישי 2״ היו נוראיים. ״רוג אחת״ היה מדכא בבינוניותו. זו היתה שנה נוראית לאולפני הוליווד ושנה שבה המפיצים בישראל הפגינו פחדנות מרהיבה: אם היו סרטים טובים הם הוצגו בפסטיבלי הקולנוע או אצלכם בבית.

דיסני

דיסני היו האולפן היחיד שהציל את המצב ויצר רצף מופלא למדי של בידור משובח, בזכות ארבע חטיבות הקולנוע המרכזיות שלו: אולפן האנימציה (״זוטרופוליס״ ו״מואנה״), פיקסאר (״למצוא את דורי״), מארוול (״קפטן אמריקה״ ו״דוקטור סטריינג׳״) ולוקאספילם (״רוג אחת״). והעולם שם לב לזה: דיסני הוא האולפן הראשון בהיסטוריה שהכנסותיו הגלובליות עברו את סכום שבעה מיליארד הדולר בשנה אחת, ועם ארבעה סרטים שהכניסו מעל מיליארד דולר. ״למצוא את דורי״, ״זוטרופוליס״, ״קפטן אמריקה, מלחמת האזרחים״, ״ספר הג׳ונגל״ וגם הפייבוריט שלי, ״חברי הדרקון אליוט״.

נטפליקס

בתחילת השנה נטפליקס נכנסה לישראל, ובסופה גם אמזון הצטרפה. שירותי הסטרימינג ששינו את הרגלי הצפייה האמריקאים הפכו את הצפייה הביתית לנוחה יותר גם בישראל. בתקופה שבה ההיצע בבתי הקולנוע נהיה כל כך אחיד וכל כך לא מיוחד, הדרך היחידה למצוא קולנוע אלטרנטיבי היא בבית. נטפליקס עזרה בזה, כמו גם פרויקט פסטיבל הקולנוע של ערוץ יס 3, שמביא לקהל הרחב כמה מסרטי הפסטיבלים הכי מדוברים (ולפעמים גם מעניינים), מהסוג שבעבר היו מוקרנים בקולנוע פריז או בית לסין או המוזיאון בתי קולנוע אחרים שהיו מציגים קולנוע מסחרי קצת אחר. אני בעיקר ניצלתי את נטפליקס כדי לצפות במופעי סטנד-אפ, אבל נטפליקס מכילים לא מעט סרטי תעודה מצוינים.

קולנוע תיעודי

זו השנה שבה הכל היה הפוך: סרטי גיבורי העל איכזבו אותי, אבל סרטי התעודה העניקו לי כמה מחוויות הצפייה הגדולות ביותר השנה. גם מבחינה אינטלקטואלית, גם מבחינה רגשית ואפילו קולנועית. סרטי תעודה כבר מזמן הפכו לסוגה קולנועית מתוחכמת ומשוכללת. ״החיים, סרט אנימציה״ היה הסרט הכי מרגש שראיתי השנה; ״או.ג׳יי: תוצרת אמריקה״ ו״ה-13״ היו שני סרטי התעודה הכי מסעירים ומבריקים שראיתי; ״אש על המים״ היה כמו סרט פיוטי של אנגלופולוס, בסרט תיעודי; ״ווינר״ היה הדרמה הפוליטית הכי טובה שראיתי השנה (וסרט שלא יאמן שהוא בכלל נעשה) ו״פרינסס שואו״ היה הדוקו המוזיקלי הכי נפלא השנה. נטפליקס, דוקאביב ויס דוקו היו השנה ספקי הקולנוע התיעודי המובילים עבורי (״או.ג׳יי: תוצרת אמריקה״ ישודר בערוץ 8 של הוט החל ב-8.1).

הסרטים הכי טובים שלא הופצו בארץ

״רכבת לבוסאן״, ״A Bigger Splash״, ״לב של כלב״, ״ילדותו של מנהיג״, ״שדים ודוגמניות״ וכל הסרטים התיעודיים הזרים הנ״ל. אם הם היו מופצים, רשימת סרטי השנה היתה נראית אחרת לגמרי.

טראמפ

תקראו הרבה בסיכומי השנה על טראמפ והוליווד, ואיך הקולנוע ההוליוודי השנה בעצם חזה את עלייתו של טראמפ. במבט לאחור, זה אכן די מדהים. הסרטים עסקו בזה, בשסע, במצוקה, בנואשות, בהרמת הידיים, הסרטים היו פסימיים נורא, גיבורים מתו. אבל אני סרבתי לראות את זה. אני הייתי מאלה שסרבו להאמין שדונלד טראמפ ייבחר לנשיא ארצות הברית. חשבתי שהוא קוריוז. מסביבי שמעתי אנשים מסבירים לי שהקולנוע והטלוויזיה והלך הרוח, הכל מצביע לכך שאמריקה רוצה את טראמפ, ואני חשבתי שהם פסימיים ותבוסתנים. התברר שהפסימיים והתבוסתנים באמת צדקו. ועכשיו, בדיעבד, אני דופק לעצמי על הראש בתמהון: איך לא ראיתי את זה? הפוליטיקה של טראמפ, איזו תחושה של יאוש גמור, חזרה שוב ושוב בסרטים. אבל זה היה הכי נוכח ב…

״באטמן נגד סופרמן״

אני יכול כעת, בסוף השנה ובדיעבד, להכריז שזהו הסרט החשוב ביותר שהופק השנה באמריקה. אני חושב שזה סרט איום ונורא, ואחת האכזבות הכי שוברות לב שחוויתי בקולנוע בכל חיי. אבל כל הסיפור של אמריקה ב-2016 נמצא שם, לפני ואחרי המצלמה. כי הרי מה היא עלילת ״באטמן נגד סופרמן״? סופרמן הוא הגיבור הכל-אמריקאי, הוא דגל אמריקה מעופף. ומגיע באטמן, שהוא בסך הכל מיליונר שכל כוחות העל שלו נובעים מהכסף שהוא יכול לבזבז על כלי הנשק שלו, ויש בו צד אפל, וטינה גדולה, ותסביך אב, והוא קורא תגר על סופרמן, נלחם בו ובניגוד לכל הגיון גם מנצח! וכל זה קורה, רק בגלל שהציבור האמין לשקרים של באטמן והתקשורת שהציגה את סופרמן כנבל, בשעה שכולנו יודעים שהוא ה-גיבור-על-הכי-על שיש. והמטאפורה גם פורצת החוצה אל מחוץ למסך. אחרי שהסרט הזה יצא פורסם שתאגיד טיים-וורנר עומד להתמזג עם AT&T ליצור מפלצת תקשורת ענקית. טראמפ, הכריז שהוא יתנגד למיזוג (בין השאר כי תאגיד טיים-וורנר הוא הבעלים של סי.אן.אן שטראמפ ראה בה אויב). ואחרי הבחירות, נשיא טיים-וורנר, ג׳ף ביוקס, פתאום התחיל לדבר בזכות טראמפ ונגד הדמוקרטים. וטראמפ התחיל לרמוז שהוא בעצם יאשר את המיזוג. ואז מגיע השיא: סטיב מנוחין, איש וול-סטריט שהיה אחד המשקיעים הגדולים של סרטי אולפני וורנר, וחתום כמפיק אחראי על ״באטמן נגד סופרמן״, מונה להיות שר האוצר של טראמפ. אז כן, ״באטמן נגד סופרמן״ הוא לחלוטין סרט פרסומת פרו-טראמפ ענק, ואני כבר לא בטוח שזה לא נעשה בכוונה. גם התוצאות זהות: ״באטמן נגד סופרמן״ הכניס בעולם 800 מיליון דולר, אבל עדיין כולם בתקשורת טוענים שהסרט היה פלופ.

תגליות

כמה שמות שלמדנו השנה ושצריך לעקוב אחריהם: בריידי קורבט ביים את סרט הביכורים שהכי אהבתי השנה, ״ילדותו של מנהיג״ (הוקרן בפסטיבל ירושלים), סרט שכולו קרשצ׳נדו קולנועי אחד, לא מעט בזכות המוזיקה המרעישה של סקוט ווקר; רוברט אגרס ביים את ״המכשפה״; גארת דיוויס ביים את ״סארו, הדרך הביתה״ שהיה סרט יפה ועדין.

מיוזיקלס

זו היתה שנה נפלאה למיוזיקלס. בשעה ש״המילטון״ עשה היסטוריה בברודוויי ולין-מנואל מירנדה (שיצר ושיחק ב״המילטון״) הפך לגיבור החדש של אמריקה, גם הקולנוע חזר קצת לשיר. ״לה לה לנד״, כמובן. וגם ״יחי הקיסר״ של האחים כהן. אבל גם ״מואנה״, שלשיריו היה שותף לין-מנואל מירנדה. וגם ״טרולים״, עם השירים השמחים של ג׳סטין טימברלייק ושות׳, וגם ״מסיבת נקניקיות״. הקרב בין ״מואנה״ ובין ״לה לה לנד״ באוסקר השנה בקטגוריית השיר עשוי להיות הרגע הכי מותח בערב. האם לין-מנואל מירנדה יתקרב ל-EGOT שלו על חשבון ג׳סטין הורוויץ מ״לה לה לנד״?

פעמיים כי טוב

כמה וכמה במאים צצו השנה פעמיים: גאווין אוקונור ביים גם את ״לג׳יין יש רובה״ וגם את ״רואה החשבון״. פיטר ברג ביים את ״אסון בלב ים״ ואת ״הגיבורים של בוסטון״. דיוויד ייטס ניסה לברוח מהקריירה שלו כבמאי הבית של הארי פוטר וביים את ״האגדה של טרזן״, שהיה נחמד מאוד. אבל אז הוא נגרר חזרה לעולמה של ג׳יי.קיי רולינג וביים את ״חיות הפלא והיכן למצוא אותן״ שהיה ממש בינוני. לב דיאז ביים סרט באורך שמונה שעות שזכה בפרס בפסטיבל ברלין ואז הגיע לפסטיבל ונציה חצי שנה אחר כך עם סרט באורך ארבע שעות וזכה בפרס אריה הזהב. ג׳ף ניקולס עשה בדיוק אותו דבר: הביא את ״ספיישל חצות״ לברלין ואת ״לאבינג״ לוונציה. והאם את מצליחים לספור בכמה סרטי אנימציה שמעתם השנה את קולו של אידריס אלבה?

שיא השנה שלי

פגשתי את לורי אנדרסון.

=========================

ועכשיו, הנה סרטי השנה שלי:

15.

״ג׳ק ריצ׳ר 2, אין דרך חזרה״, אדוארד זוויק

״רואה החשבון״, גאווין אוקונור

טום קרוז ב״ג׳ק ריצ׳ר, אין דרך חזרה״

שני סרטים כמעט זהים, אפלוליים, מצולמים ב-35 מ״מ שמאוד נהניתי מהם. בשניהם הגיבור הוא מעין גיבור-על: אדם כל כך מאומן ומיומן באמנויות הקרב שהוא תמיד מקדים את עמיתיו. סרט ההמשך של ״ג׳ק ריצ׳ר״ רחוק מההברקה שהיה הסרט המקורי של כריסטופר מקווארי, ומעניין שקרוז בחר להתקשר דווקא לאד זוויק לביים אותו. זוויק, שביים את קרוז ב״הסמוראי האחרון״, הוא במאי דרמות מצוין, ולא מוכר בכלל כבמאי אקשן. ולכן, ״ג׳ק ריצ׳ר 2״ הוא בעיקר דרמה. זוויק עשה קאמבק לשותפו הוותיק מרשל הרשקוביץ׳, שותפו לכתיבת ״שלושים ומשהו״. ג׳ק ריצ׳ר, גיבור סדרת ספריו של לי צ׳יילד (שאשמח לראות גם את חלקיה הבאים), מאבד הפעם את החופש שלו להתנייד סולו, וחוברת אליו קצינה – זו שהחליפה אותו בתפקיד בצבא – שהיא מוצלחת לא פחות ממנו, וילדה – שריצ׳ר רואה משהו מעצמו בה. יחד, השלושה יוצרים משפחה אד-הוק, והם צריכים לברוח מפני הצבא האמריקאי. האם שמתם לב בכמה סרטים מהשנים האחרונות הצבא האמריקאי או סוכנויות הביון האמריקאיות מוצגות בתור הנבלים ולא בתור הגיבורים? לכאורה, זוויק נופל כאן במלכודת של בארטון פינק. כשבארטון פינק (גיבור סרטם של האחים כהן) מגיע לראשונה לפגישה עם ראש האולפן, הלה מספר לו בקווי מתאר את חוקי הז׳אנר של סרט ההיאבקות: יש מתאבק והוא להתאהב בבחורה, או לטפל בילד. רק צריך לבחור. אז ברטון פינק שואל: למה אי אפשר גם וגם? והמבט המאוכזב על פניו של ראש האולפן מבהיר לנו שהוא כבר הבין שטוב לא יצמח לו מהאיש הזה. אז הנה, ג׳ק ריצ׳ר גישת הגם-וגם: גם בחורה וגם ילדה.

״רואה החשבון״ היה אמור להיות הג׳ק ריצ׳ר של בן אפלק. רואה החשבון של מאפיונרים וטרוריסטים שהוא גם אוטיסט מתפקד. אביו החליט לעשות ההפך מכל מה שהמליצו לו המטפלים ולעמת את הבן הרגיש עם כל מה שמפעיל אצלו טריגר של איבוד עשתונות. ואגב כך, האב, איש צבא, אימן אותו והפך אותו לחייל מדויק, מחושב וצלף שלא מחטיא. זה שילוב משונה אבל היה משהו סימפטי בסרט הזה.

14.

״מיס סלואן״, ג׳ון מאדן

״מיס סלואן״. בית הקלפים

תנו לג׳ון מאדן תסריט טוב והוא יוציא מזה סרט מוצלח. ו״מיס סלואן״ הוא קודם כל תסריט קצבי ושנון שהוא כמו תרגיל סיום מצטיין בקורס ״איך לכתוב כמו ארון סורקין״. התפניות בעלילה לקראת הסיום הופכות אותו למותחן ומחלישות את האמירה הפוליטית החדה של הסרט שעוסק במצפון פוליטי ובמחיר לרכישתו.

13.

״אסון בלב ים״, פיטר ברג

״אסון בלב ים״ (״Deepwater Horizon״) של פיטר ברג. הקלינט איסטווד החדש

יש מבקרים שמעריכים רק במאים הדומים להם מבחינת השקפה פוליטית. אני לא. אני מחפש את הבמאים שמסעירים אותי מבחינה קולנועית. ופיטר ברג בשנים האחרונות כמעט ולא מאכזב אותי. נראה לי שהוא הולך לפרוח בשנות הנשיאות של טראמפ, כי אני חושב שתפיסות העולם שלהם דומות. ברג הוא פטריוט, מורעל על צבא, ומחפש הירואיזם. מבחינות רבות, הוא מעין קלינט איסטווד של הדור שלנו – שחקן שנהיה במאי, ומחפש את הגיבורים של אמריקה. כבמאי הוא ממשיך את דרכו של פול גרינגראס כבמאי שעושה קולנוע במנוסה, היפראקטיבי ומסחרר. ״אסון בלב ים״ הוא סרט אסונות פשוט מבחינה עלילתית, אולי אפילו פשטני, אבל הוא סוחף מהרגע הראשון. ברג, בהיותו במאי כל-אמריקאי, מתעלם מהדיון האקולוגי שסרט כזה היה צריך להכיל בידיו של במאי אחר, ומתמקד רק בסיפורי ההצלה של אסון אסדת הקידוח הנורא ביותר בתולדות ארצות הברית. יש לנו עוד סרט כזה בהמשך.

12.

״ספוטלייט״, תום מקארתי

״ספוטלייט״. כל אנשי הקרדינל

 

תסריט חכם מאוד עם בימוי נטול ברק אבל מאוד מיומן ששומר על תנועה מתמדת. סרט אינליגנטי שמשתפר מאוד בצפיות חוזרות, והוא ראוי להן.

11.

״קפה סוסייטי״, וודי אלן

״קפה סוסייטי״. סוף סוף, וודי אלן פוגש את ויטוריו סטוררו

זו היתה שנה מצוינת לסרטים צבעוניים ונוצצים על הוליווד, נפגוש עוד שניים בהמשך. בשנה בה הוא חגג יום הולדת 80, וודי אלן עשה שלושה דברים שהוא לא עשה מעולם: עבד לראשונה עם ויטוריו סטוררו, צילם לראשונה את סרטו במצלמה דיגיטלית ולא בפילם, ויצר סדרת טלוויזיה (עבור אמאזון). העולם נותר אדיש, אבל אני התפעלתי. וודי אלן וסטוררו? זה היה תענוג! כן, גם סדרת הטלוויזיה שלו, שנראה כאילו התסריטים שלה נכתבו בבוקר יום הצילומים, שיעשעה אותי. והיא גם היתה מלאת חסד: אלן ליהק את עצמו לצד איליין מיי, שהיה מרגש לפגוש אותה, ואת מיילי סיירוס, שמתגלה כשחקנית פנטסטית. הלאה, הייטרים.

10.

״מסיבת נקניקיות״, גרג טירנן, קונרד ורנון

״מסיבת נקניקיות״. הכי מצחיק השנה

בפשטות, הסרט הכי מצחיק שראיתי השנה. זה סרט כה בוטה וכה מפוצץ רעיונות שאפשר לפענח אותו לכל מיני צדדים. מות הפוליטיקלי-קורקט, ביקורת על דתות, מנשר אנטי-קפיטליסטי. אבל מבחינתי הצוות האלמוני שאותו הנהיגו סת רוגן ואוון גולדברג ביצירת הסרט הזה עשה את מה שכבר מזמן יצא מהאופנה: כתב סרט שכולו מבוסס על משחקי מילים הקשורים באוכל. אז גם אני אנסה: זה היה סרט ממולח, חריף, מפולפל, לרגעים חמוץ, וממש מתוק.

9.

״מנצ׳סטר ליד הים״, קנת לונרגן

״מנצ׳סטר ליד הים״. הפסיון של לי

זו היתה שנה נפלאה לתסריטאות (1). תסריט השנה שלי. קנת לונרגן כותב דמויות מופתיות ויודע לצפות בכל רגע את מחשבות ותהיות הצופים ולענות להם בסצינה הבאה. התזמון שלו הוא לא פחות מקסם. הכשרון הזה עוזר לו ליצור סרט על יגון מרסק, שלא ימוטט את צופיו, אלא מוביל אותם אל ההבנה לאט לאט. אז למה רק במקום ההתשיעי? חשבונאות אישית: אני ייחלתי לסוף אחר.

8.

״באש ובמים״, דיוויד מקנזי

״באש ובמים״. אחווה אמריקאית

זו היתה שנה נפלאה לתסריטאות (2). טיילר שרידן כתב את התסריט של ״סיקאריו״, שהיה אחד מסרטי השנה שלי בשנה שעברה, וגם כאן הוא עושה להטוטים שקולים עם ז׳אנר המערבון. דיוויד מקנזי הוא לא במאי שאהבתי את סרטיו האחרונים, אבל כאן הוא הפשיל שרוולים והבריק מהשוט הראשון – שוד בנק בשוט אחד (דומה לפתיחה של ״היסטוריה של אלימות״ של קרוננברג) – ומשם למרדף בין שני זוגות, ודיון מרתק באחווה אמריקאית. הזוג הראשון הוא זוג אחים, האחד (בן פוסטר) חוזר שרוט מהמלחמה ורק מחפש הזדמנויות לבטא את הזעם שלו באמצעות כלי נשק. השניים יוצאים לשדוד בנקים במערב טקסס כמעין נקמה שלהם בשיטה שאפשרה לבנק לעקל את הבית של אמם. כדי לשלם את שטר החוב, שהוש במרמה, הם שודדים מהבנקים להם הם חייבים. וממולם: שני אנשי חוק, שריפים או מרשלים. הם אחים לנשק, אבל יש ביניהם גם מתיחות: האחד הוא שריף לבן, קאובוי בעיני עצמו, השני הוא אינדיאני. הלבן, כך נדמה, קצת מבואס מהעובדה שכבר לא נלחמים באידיאנים והוא מתייחס אליו בזלזול, אבל מתחת לפני השטח רואים גם שיש שם הערכה גדולה ואסירות תודה שהוא לא מסוגל לבטא. איכשהו בין ארבע הדמויות האלה מתכנסות כל המלחמות האמריקאיות: מהקאובואים והאינדיאנים, דרך השודדים והבנקים, ועד למלחמות האמריקאיות מעבר לים, מהם חוזרים הגברים שרוטים, חמושים ומסוכנים. זה סרט מרובה סגנון ונבון בכתיבתו, ששם מול שני צידי המתרס דמויות שיודעות שזה המשחק שדפוק אבל אין להם ברירה אלא לשחק אותו.

7.

״זוטרופוליס״, ביירון האוורד, ריץ׳ מור

״זוטרופוליס״. גם buddy movie וגם משל חברתי אירוני בביצוע חיות

הסאטירה הפוליטית הכי טובה של השנה.

6.

״ספר הג׳ונגל״, ג׳ון פאברו

״ספר הג׳ונגל 2016״, של ג׳ון פאברו

אולפני דיסני יצאו לדרך עם מיזם תמוה: להפוך את כל קטלוג סרטי האנימציה שלהם לסרטי לייב אקשן. אין לי מושג למה ומה עומד מאחורי ההחלטה הזאת. למה להשמיד את הנכס הכי גדול בארכיון של דיסני? ולמה להרוס לנו את זכרונות הילדות? אין לי מושג ואני לא מבין את זה ואני חשדן כלפי כל הפרויקט הזה, אבל השנה גיליתי דבר משונה: הם עושים את זה מצוין. ״ספר הג׳ונגל״ (שבואו נודה בזה, הוא כמעט כולו סרט אנימציה רק ממוחשב ועם שחקן ילד בשר ודם שרץ באולפן על רקע מסך ירוק) הוא סרט הרפתקאות נהדר שמציג את הוליווד בתמציתה יש ציניות גדולה מאחורי החלטות ההנהלה ליצור את הסרטים, אבל האנשים שעושים אותם מוכשרים מאוד. הגרסה של ג׳ון פאברו – עם ביל מוריי, כריסטופר ווקן וסקרלט ג׳והנסון – לימדה אותי משהו: נכון, נדמה לנו שהכי קשה זה ליצור משהו חדש לחלוטין, לברוא עולם. פאברו, לכאורה, קיבל רק חצי אתגר: השירים והדמויות והדרמה, הכל כבר היה קיים. אבל לפעמים – ואנחנו רואים את זה בכל רימייק וסרט המשך שקורס – הרבה יותר קשה להמשיך ממקום של הצלחה. בעיקר כי אנשים כמוני מחפשים אותך והם באים עם ציפיות. אבל פאברו – שכבר הבריק עם ״איירון מן״ לפני עשר שנים – הבריק שוב.

5.

״הסרבן״, מל גיבסון

״הסרבן״ (״Hacksaw Ridge״) של מל גיבסון. פציפיסט קטלני

הסרט הזה הדהים אותי. לכאורה, מל גיבסון אמור להיות מנודה מחיינו. הוא עושה רושם של אדם בעייתי מאוד. אבל, איזה במאי. ממש כמו פיטר ברג (ממקום 13) הוא יהיה במאי הבית של עידן טראמפ, מישהו שמציג תפיסת עולם שמרנית ומיושנת מאוד שחשבנו שכבר עברה מהעולם. ואכן, ״הסרבן״ הוא סרט שנראה כאילו הוא נפל דרך חור בזמן הישר מ-1958. זה סרט דתי מאוד, נוצרי אדוק, שהוא גם סרט המלחמה הטוב ביותר שראיתי מאז… ובכן, ״הניצול האחרון״ של פיטר ברג. דמיינו את ״מרכבות האש״ פוגש את ״להציל את טוראי רייאן״. משהו כזה: זהו סיפורו האמיתי של חייל אמריקאי במלחמת העולם השניה שאמונתו הדתית ונדר שהוא נדר מונעים ממנו להסכים לאחוז נשק. הצבא מוכן לשחרר אותו על סרבנות מצפונית, אבל הוא מסרב: הוא רוצה לשרת את ארצו במלחמה, אבל לא לשאת נשק. הוא רוצה להיות חובש קרבי ובכך להציל חיים, ולא ליטול חיים. אה, והוא לא מוכן להילחם ביום שבת. כן, הוא נוצרי שומר שבת. החצי השני של הסרט הוא פשוט בימוי בלתי נתפס של הקרב על רכס הקסו (שמו המקורי של הסרט), אחד הקרבות העקובים מדם בזירת האוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. האופן שבו גיבסון מציג את היפנים בסרט נראה כמו משהו שכבר הוצא מחוץ לחוק אי שם אחרי ״חג שמח מיסטר לורנס״, אבל הוא שב ומזכיר לאמריקאים את זה שהיפנים היו אויבים נוראיים. זה מסעיר קולנועית ומתסיס פוליטית ומעורר מחשבה על מה עדיין אפשר להגיד ולהראות בקולנוע (הסאטירה האנטי-פוליטיקלי קורקט של ״מסיבת נקניקיות״ ו״זוטרופוליס״ הופכת לאמירה רצינית ודרושת דיון בסרטו של גיבסון). האם זו גזענות או פשוט ייצוג נאמן של היסטוריה? גיבסון חזר לחיינו השנה אחרי כמעט עשור של היעדרות, וברגע שהדחקנו את כל מעלליו הקודמים, התחושה המיידית היתה געגוע. כבמאי הוא הזכיר לנו שהוא פשוט אלוף ב״הסרבן״, אולי הסרט הכי אלים שראיתי השנה; כשחקן הוא היה מקסים ב״נמלטת״, בי-מובי קטן וחסר חשיבות ששודרג בזכות פניו וקולו מלאי הכריזמה של גיבסון, בסרט שמכיל בתוכו דמויות משנה שהצליחו לתאר באופן אינטליגנטי מה קרה לאמריקה. יש ב״הנמלטת״ דמות של ניאו-נאצי שמסכיר את עצמו היטב: אמריקה, הוא מסביר, מסחרה את כל מי שהיה אנטי ממסדי. כל גורם חתרני הפך עד מהרה למותג, לדמות שמפרסמת קוקה קולה. לכן, לאנשים בשוליים לא נותר אלא להקצין עוד ועוד אל המקום שבו החברה הצרכנית כבר לא תוכל לגעת בהם. והמקום הזה הוא הנאציזם. וכך, אמריקה התאגידית דוחקת את אנשי האלטרנטיבה אל השוליים הכי קיצוניים בחברה. זה היה הנימוק הכי טוב ששמעתי השנה לבחירתו של טראמפ לנשיא.

4.

״חברי הדרקון אליוט״, דיוויד לאורי

״חברי הדרקון אליוט״. כאילו טרנס מאליק מביים דיסני

עוד אחד מהפרויקטים של דיסני למחזר את עצמה, וסרט שמפיציו הישראליים התנכלו לו ועשו טובה שהפיצו אותו רק בדיבוב לעברית. אבל גם לצפות בסרט בקולו של ששי קשת במקום רוברט רדפורד לא הרס את הסרט הזה. מה למדתי השנה בקולנוע? שכדאי לעזוב הכל וללכת לגור ביער. זה היה גם בסרט הזה, גם ב״ספר הג׳ונגל״, גם ב״האגדה של טרזן״ וגם ב״קפטן פנטסטיק״. חזרה לבסיס, לחיים אנטי-מודרניים, הרחק מהשחיתות. דיסני הבריקו כאן ובחרו בדיוויד לאורי כבמאי. לאורי התגלה לפני ארבע שנים בפסטיבל סאנדאנס עם סרט הפשע שלו ״נאהבים מחוץ לחוק״ (עם קייסי אפלק ורוני מארה), מעין גרסה שלו ל״שבילי הזעם״ של טרנס מאליק. ואם תהיתם איך היה נראה סרט של דיסני בבימויו של טרנס מאליק, כדאי לכם לראות את ״חברי הדרקון אליוט״, סרט שכולו עדינות של טבע וצילום בשעת שקיעה, על חברות בין ילד ובין דרקון, שאיזור המחייה שלו הולך ומצטמצם בגלל כריתת יערות. סרט ילדים שבוים על ידי משורר. זה היה נהדר.

3.

״יחי הקיסר״, איתן וג׳ואל כהן

״יחי הקיסר״ של האחים כהן. בתוך, מעל, מתחת ומאחורי הוליווד

אם אצטרך לעשות מצעד של הסרטים הכי טובים של האחים כהן, ״יחי הקיסר״ לא יהיה בין עשרת הראשונים. אבל זו היתה השנה שהיתה: סרט בינוני – אבל מאוד מהנה – של האחים כהן הוא אחד מחמשת הסרטים הכי טובים של השנה. בין הסרט הזה ובין ״A Bigger Splash״ רייף פיינס גם התגלה כקומיקאי השנה.

2.

״הבן של שאול״, לזלו נמש

״לה לה לנד״, דמיאן שאזל

״לה לה לנד״. מסע בין כוכבים

אין לי ברירה. השנה הזאת מתחלקת לשניים: סרטי סוף 2015 שהוצגו בארץ בינואר-פברואר, וסרטי סוף 2016 שהופצו בנובמבר-דצמבר. הדילמה בין סרטי המקום השני וסרטי המקום הראשון היתה גדולה והחלפתי ביניהם כמה פעמים. אין דמיון בין ״הבן של שאול״ – סרט שואה מצמרר לצפייה – ובין ״לה לה לנד״, סרט שכולו אושר. שניהם מופת של וירטואוזיות קולנעית ועבודת מצלמה עוצרת נשימה (ב-35 מ״מ). הסיבה שהם במקום השני היא רק כי…

1.

״האיש שנולד מחדש״, אלחנדרו גונסלס איניאריטו

״המפגש״, דניס וילנב

״המפגש״. רואה את הנולד

״אסירים״ ו״סיקאריו״ היו בין סרטי השנה של בשנים הקודמות, אבל זו הפעם הראשונה שסרט של דניס וילנב מגיע למקום הראשון, בתחילה ״המפגש״ הוצג כסרט ביניים קטן שהוא מביים מהר לפני שהוא מתחיל לעבוד על ״בלייד ראנר 2049״ ובזמן שהוא מחכה שרוג׳ר דיקינס יסיים את העבודה על ״יחי הקיסר״. והנה, הסרט הזה הפך לסרט הנפלא ביותר של השנה (הנה הביקורת). את סרטו של אלחנדרו גונסלס איניאריטו ראיתי לראשונה בדיוק היום לפני שנה (ביקורת א׳, ביקורת ב׳). שני הסרטים האלה במקום הראשון מהסיבה הפשוטה שנדמה לי שאם אפגוש אותם גם בעוד חמש או עשר שנים, הם עדיין יפעימו אותי.

״האיש שנולד מחדש״

==============

חיבבתי גם את: ״כלבי מלחמה״, ״קפטן אמריקה, מלחמת אזרחים״, ״דוקטור סטריינג׳״, ״סארו, הדרך הביתה״, נעורים״, ״האגדה של טרזן״, ״טרולים״, ״מואנה״, ״בעלי ברית״ ו-200 שניות מעולות מתוך ״סאלי״. חמשת הסרטים הראשונים היו חלק מסרטי השנה בגרסאות מוקדמות של הטקסט הזה, וברגע האחרון הוצאו ו/או הוחלפו.

נושאים: בשוטף

3 תגובות ל - “סיכום 2016: סרטי השנה של ״סינמסקופ״”

  1. דודי מיכ 1 ינואר 2017 ב - 1:25 קישור ישיר

    רשימה יפה, מסכים לגמרי על-
    האיש שנולד מחדש, ספר הג׳ונגל- פאברו הולך ומשתפר מאוד, מסרט לסרט.
    זוטרופוליס- אנימציה ממזרית ומהנה מאוד, באש וסמים- למרות שהוא פשוט קצת יותר מידי, עדיין בשנה בעייתית זו, בולט לטובה,
    קפה סוסייאטי- וודי אלן נחמד מאוד כשהוא פחות משחק ויותר מביים, בטח בעשור האחרון, לא סרט ענק, לכן גם המיקום שלך מוצדק, באמצע, אבל הרומנטיקה שם מלבבת ועשויה יפה,
    ספוטלייט- הייתי ממקם אותו גבוה יותר.
    רוב השאר אולי גם מעולים, פשוט עוד לא ראיתי רבים מהם.
    פה לרשימת השמות השלי..
    https://rateyourmusic.com/list/DavidIs/best-2016-films/

  2. רתם המגוון 1 ינואר 2017 ב - 10:32 קישור ישיר

    אני סקרן איך בין כל הסרטים שהזכרת בהקשר של לה לה לנד לא דיברת על רקוויאם לחלום.קשר הדוק בין שני הסרטים, ולא רק בחלוקה לעונות.
    וחוץמזה,בשנה שעברה כתבת פוסט נוסף שמסביר למה מקס הזועם היה סרט השנה שלך,אשמח אם תעשה זאת גם במקרה הזה

  3. ניר 1 ינואר 2017 ב - 14:51 קישור ישיר

    נהניתי מאוד לקרוא. מסכים עם הרבה ממה שכתבת.
    שנה טובה ומקווה שב 2017 תחזור לכתוב יותר ויותר ביקורות על סרטים, שקצת חסרו לי בחודשים האחרונים.


השאירו תגובה